רקע
בריכות דגים בכלל, ובמעגן מיכאל בפרט, הן דוגמה טובה לשילוב החקלאות והנוף הטבעי ליחידה אקולוגית אחת. אם כי דברים אלה נכתבים על בריכות הדגים במעגן מיכאל - הרי כיחידת נוף מתווספות אליהן צפונה גם בריכות הדגים של מעיין צבי, ופרט לשינויים מעטים כגון: מקורות המים, חישובים כלכליים מקומיים וכיוצא באלה, הרי העקרון דומה. זוהי מערכת אקולוגית פתוחה, אשר מרכיביה אופיניים לכל מערכת אקולוגית של גוף מים "יבשתיים" בסדר גודל דומה. יצויין שהמונח "מים יבשתיים" מחליף את המונח "מים מתוקים" שאינו חד-משמעי, כי בדברנו על גופי "מים מתוקים" - בריכות, אגמים,מעיינות ונחלים - אנו מדברים גם על מים בדרגות שונות של מליחות. למים שמליחותם בינונית, היינו בין דרגת מים מתוקים לבין מליחותם של מי-ים, אנו קוראים בשם "מים מליחים", והדיון שלהלן חל גם עליהם. מציאות אקולוגית זו מושתתת על קרקע, מים, אור שמש, חמצן מהאויר ומהצמחים, מינרלים מהקרקע, פחמן דו-חמצני הנפלט על-ידי צמחים ובעלי-חיים, וזרימת האנרגיה דרך שרשרת המזון. גם המפרקים הינם מרכיב חשוב במערכת זו - כי הם ממחזרים אותה למרכיבי היסוד וכך שומרים על האיזון שבין המרכיבים השונים.
התערבותו של האדם בתהליך הטבעי מפרה את האיזון העדין הקיים במערכת אקולוגית זו, ויש צורך מתמיד בתיקונו. לדוגמה:
1. הכנסת דגים רבים לבריכה מדלדלת את המזון הטבעי, ויש להוסיף מזון מרוכז.
2. הצפיפות הרבה גורמת למחסור בחמצן, ונוצר הצורך באוורור מלאכותי, נוסף לאוורור הנוצר על-ידי הזרימה המתמדת של המים.
3. קצב פירוק החומר האורגני הנוצר מפסולת הדגים ומיחזורו אינו מדביק את קצב הפרשתו, וגם מערכת זו צורכת חמצן. הוצאת כמות גדולה של דגים לצורך שיווק משנה מרכיבים שונים במערכת שנטל ממנה צרכן העל העיקרי
4. ריקון הבריכה לעיתים מזומנות (אחת לחצי שנה או יותר) ומילויה לאחר מכן במים זורמים חדשים, צלולים יחסית, שפוריותם נמוכה, מחייבים פסק זמן בו מתרבה הפיטופלנקטון ובעקבותיו שאר המרכיבים המחדשים את תהליכי מארג המזון, מתאזנים, והמערכת "מתאוששת".
* השיקולים הכלכליים בהחזקת בריכות דגים: החישוב הכלכלי מבוסס בדרך כלל על קרקע שאינה טובה לשימוש רווחי יותר, ועל מים שגם הם אינם נחוצים לשימוש חשוב יותר. כמו כן ישנה תמיד שאיפה לפיתוח טכנולוגיות חדשות, אשר יקטינו את כמות העבודה ויגדילו את הרווח. שטח הבריכות במעגן מיכאל הוא 1,660 דונם של חולות, המשתרעים בין הים לבין גבעות הכורכר, המונחים על גבי תשתית שהושקעה בקרקעית בצות קדומות באזור זה.
המים הם מי נחל התנינים, והם נשאבים ממנו לפני הסכר הרומאי. כמות המלחים הרבה בהם (עד 1,000 מ"ג כלור לליטר) מונעת את שימושם לשתיה או להשקיה. ההשקעה הבסיסית הסתכמה ב"הזזת" החוליות, הנחת צנרת וייצוב הדפנות והדרכים. העבודה השוטפת צורכת 3,000 ימי עבודה ל-1,600 דונם לשנה, תוך פיתוח אמצעים לחסכון בכוח אדם, כגון: מתקני גרירה, שאיבת הדגים, מתקן מיון דגים וסידורי האבסה אוטומטית. יבול טוב נחשב יבול של 600 ק"ג לדונם לעונה. בריכה ששטחה 50 דונם יכולה להניב, אם כן, 30 טון! הפוריות או כושר הנשיאה של הבריכות תלוי בגודל שטח הפנים של הבריכות, הקולט את קרני השמש, ואלה מספקות את האנרגיה לפוטוסינתזה ולריבוי הפיטופלנקטון (אצות זעירות שבבסיס שרשרת המזון). נוסף על כך מוגש לדגים מזון מרוכז - כופתיות של תערובת וגרעינים -בהתאם לחישובים ביולוגיים וכלכליים.
מקדם המזון הוא 3:1, כלומר 3 ק"ג מזון מייצרים 1 ק"ג דגים. להעלאת הפוריות של האצות מדשנים בדשן חנקני נוזלי (אמוניה), ובדשן זרחני (סופרפוספאט), שמדשנים בו גם שדות. תוספת מוגזמת של מזון וציפוף אוכלוסיית הדגים, או העלאת כמות האצות - עלולים לגרום לחוסר בחמצן לתמותה המונית של דגים, בעיקר בלילה ובקיץ, כאשר אין כמות החמצן הנצרך והמתמוסס מתאזנת בפעילות הצמחים המייצרים חמצן. לשם כך מותקנות בכמה בריכות מערכות אוורור, המערבלות את המים ומסייעות להתמוססות חמצן מהאטמוספירה לתוך המים. כמו כן הן גורמות לקרור של המים ולעליית ריכוז החמצן המומס בהם (ככל שהמים קרים יותר - עולה כשרם להמיס חמצן). בבריכה מודרנית עם מערכת אוורור ושאר שכלולים - אפשר לגדל פי 10 דגים לדונם מאשר בעבר, ללא אוורור.
הבריכות הראשונות נחפרו כאן כבר בשנת 1950, מיד עם עלות קיבוץ מעגן מיכאל על הקרקע. ובתחילה נערמו הסוללות שבין בריכה לבריכה מן החול שהוצא מקרקעיתן. כאשר הסתבר שאין זה יעיל - יוצבו הגדות והדרכים שביניהן בכורכר. כמו כן התייצבו הסוללות מעצמן במשך הזמן עקב התפתחות צומח המים, צומח הגדות וגם צומח החולות. הקרקעית, שנוצרה כאמור בביצה קדומה, היתה אטומה בזמן שהיו מים בבריכה, אך בזמן התרוקנות בריכה והתייבשות קרקעיתה נוצרו סדקים עמוקים, והמים חלחלו דרכם. במשך השנים סייעו משקעי החומר האורגני והטין שבמי נחל התנינים לאטימה מוחלטת כמעט. עומק הבריכות הוא 20.10-1.1 מ''. אין מעמיקים את הבריכה, כדי לשמור על היתרון של שטח פנים גדול, וחדירה טובה של אור ושל חמצן. העמקה נוספת של הבריכה לא תתרום הרבה להעלאת יבול, אך תקשה על העבודה. בבריכות עמוקות הגידול גם איטי יותר, הן בגלל הצטברות חומרי פסולת, והן בגלל הצורך בהחלפת מים לעיתים תכופות יותר, שאינה מאפשרת התפתחות צמחיית פיטופלנקטון עשירה.
עונת הגידול של הדגים היא בעיקר בחודשים החמים, כי תהליך הגידול בטמפרטורות נמוכות הינו איטי ובלתי כדאי. בחורף מצופפים את הדגים שלא שווקו בבריכות גדולות מעטות, ומרוקנים את היתר עד בוא האביב. מסיבות חקלאיות טהורות, ללא סיבות של שיווק - היו החקלאים מעדיפים לרוקן בחורף את כל הבריכות, פרט לבריכות ל"אמהות" להטלה.
עונת הגידול נמשכת 6 חודשים לערך, ויש תנודות קלות בהתאם לשיקולים שונים, כגון מין הדג וכן דרישות השוק. בהתאם לנתונים האלה מאכלסים את הבריכות לפי תוכנית שנתית. גודלן של מרבית הבריכות נע בין 40-50 דונם. אחדות מגיעות ל-115 דונם. גודל בריכה נקבע על סמך שיקולי עבודה ואיכלוס הבריכות.
מבנה הבריכה - בכל בריכה ישנו שטח של 3-4 דונם, הנמוך בכ-60 ס"מ משאר השטח, ובנקודה הנמוכה ביותר שלו יוצא הצינור שמרוקנים דרכו את הבריכה. סביב הצינור בנוי מתקן לויסות גובה המים, הנקרא "נזיר". השטח הנמוך נקרא "בור הדיג", שהדגים מתרכזים אליו בשעת ריקון הבריכה. קרקעית הבריכה כולה משופעת אל כיוון בור הדיג, ועם התרוקנות הבריכה מתנקזים אט-אט כל המים עם הדגים, לבור הדיג. שם נדוגים הדגים שהצטופפו, אם בשיטת רשת קונבנציונלית, או על-ידי שאיבתם במיתקן שאיבה מיוחד, שהומצא במעגן מיכאל. הם מועברים לתוך מיכליות מים ומועברים לשוק כשהם חיים. בבריכות בעלות אוכלוסיות דגים מעורבת נעשה מיון לפני השיווק - גם זאת במתקן שנבנה במעגן מיכאל. אל בור הדיג אפשר להזרים מים בצינור מבריכה שכנה או מצינור אחר. בורות אלה מוקמו בדרך כלל במזרח הבריכה, כדי להישמר מן הרוחות המזרחיות בחורף, המשפיעות על גלי הבריכה. מי הנחל נשאבים ליד הסכר של נחל התנינים, והם מועברים בתעלת בטון לבריכות ועוברים בגרביטציה מבריכה לבריכה. כך נוצרת זרימה מתמדת של מים, שהיא אחד התנאים להתפתחות תקינה של הדגים בתנאי צפיפות יחסית. מאידך, נודע לכך גם חסרון של מעבר דגים מבריכה לבריכה, ושל העברת מחלות וטפילים. יש לכך חשיבות משום שאיכלוס הבריכות הינו מתוכנן לתאריכים מסויימים של שיווק וערבוב דגים בגדלים שונים מן המתוכנן מקשים על המיון. בחירת מיני הדגים ושילובם בבריכות נעשה על פי דרישותיו המיוחדות של כל מין, מקומו בשרשרת המזון, התאמת הבריכות, שיטות השיווק ועוד.
שיטות האיכלוס -
א. שיטה המסתמכת על המזון הטבעי שבבריכה, מאפשרת גידול כמות מסויימת ומוגבלת של דגים.
ב. ציפוף הדגים - דבר המחייב תוספת מזון ואוורור בשעת הצורך.
ג. שילוב כמה מינים של דגים, שדרישותיהם התזונתיות שונות, כדי להעלות את ניצולת המזון. במקרה זה שונות הכמויות היחסיות של כל מין. לאור הנסיון מביא שילוב המינים השונים לעליה ביבול, ולכן שיטה זו מועדפת. יש לזכור שמי נחל התנינים, אף כי הם עוברים סינון לפני מעברם לבריכות, מכילים צמחי-מים, חסרי חוליות זעירים, וכן דגים צעירים. לכן מוצאים, כאשר מרוקנים בריכות דגים, שנוסף על הדגים ממקור חקלאי יש בה גם "דגי בר" כגון שפמנונים, אמנונים, דגי גמבוזיה וצלופחים, וכן צבי בצה וצבים רכים, סרטני נחלים ומיני חרקי מים וסרטנים זעירים. כאשר יורדים פני המים בבריכה אפשר להבחין בבורות ההטלה של האמנון המצוי, שעבר מהנחל ומתרבה בבריכות. המינים שמגדלים בבריכות הדגים הקרפיון carpi gtprinus היא אוכל-כל, והוא גם הותיק שבדגים ה"חקלאיים". מאכילים אותו בגרעינים ובתערובת, וכן נזון הוא מן החי הטבעי המתפתח בבריכה (הנזון מן הפלנקטון), ולכן מדשנים את הבריכה לעודד את גדילת הפלנקטון. מוצאו מסין, שם גודל לראשונה, ולאחר מכן הועבר לאירופה לגידול באגמים ואיכלוס נהרות שדגתם כלתה משום-מה. מאירופה הובא לישראל בראשית שנות ה-40, עם התקנת בריכות הדגים הראשונות בעמק בית שאן. הקרפיון מגיע לגודל של 800 גרם במשך 7 חודשים! נהוג לשווק קרפיונים בהגיעם לגודל זה. קרפיונים עשויים להגיע לגיל של שנים רבות למשקל של 20 ק"ג. נקבת הקרפיון מטילה בשנה השניה לחייה. כדי למנוע הטלה לא מבוקרת משווקים את כל הקרפיונים בשנה הראשונה, פרט לבודדים שמגדלים אותם למען גידול הצאצאים, והם נקראים "אמהות". לשם הטלה אפשר להכניס זכרים ונקבות בזמן הטבעי להטלה, דהיינו בחודשי מרס-אפריל, לבריכה שמכינים בה כעין קן מענפי אשל או אורן. הנקבה מטילה עליהם את הביצים, הזכר מפרה אותן הפריה חיצונית במים, והן נדבקות לענפים עד לבקיעת הדגיגים. כל נקבה מטילה מאות אלפי ביצים. בחישוב זהיר: נקבה שמשקלה 1 ק"ג מטילה 50,000 ביצים, 2 ק"ג 100,000 ביצים וכן הלאה.. הטלה מאולצת, בעזרת הורמונים, נעשית במכון ההטלה בחודש אוגוסט, והתוצאה היא קרפיונים המתרבים בזמן מאוחר יותר מזמן ההטלה הטבעית. הקיפון mugil ("בורי"), אוכל "דטריטוס" - שיירים ורקבובית. גדל חליפות במי ים ובמים מתוקים. ההטלה נעשית אך ורק בים, סמוך לשפכי נחלים ו/או תעלות הנשפכות לים. הדגיגים הקטנים שוחים נגד הזרם בשפכי הנחלים, וחודרים אליהם. הקיפונים הצעירים מופיעים בחודשי אוקטובר-ינואר, ואז הם נתפסים על-ידי דייגים פרטיים המאכלסים בהם את בריכותיהם, וכן על-ידי דייגים מטעם משרד החקלאות המאכלסים בהם את הכנרת ואת מאגרי המים בארץ. הקיפון המועדף הוא הקיפון גדל-הראש cephalus mugil שגידולו מהיר יותר, אך יש שמגדלים גם את הקיפון המצוי הקטך ממנו. עקב התמעטות הדגיגים בארץ מסיבות בלתי ידועות - ישנם נסיונות לגדלם במכון בהטלה מאולצת, אך ללא תוצאות משמעותיות עדיין... מיני מכלוא שונים של האמנון tilapia את האמנונים מגדלים בצפיפות וב"מונוקולטורה". כלומר, בלא לערבבם עם דגים אחרים. זה נעשה בבריכות הקרובות למקור המים מהנחל, כי האמנון, שהוא דג טרופי במוצאו, זקוק גם בחורף לטמפרטורות גבוהות מ-c עשר. בבריכות המקבלות את מימיהן ישירות מהנחל הטמפרטורה גבוהה יותר, כי למי נחל התנינים טמפרטורה קבועה כל השנה, כ-c עשרים ושניים, ואפשר לראות בחורף את האמנונים מצטופפים ליד הצינור המזרים את המים ! אחת הבעיות בגידול אמנונים היא שיש הבדל ניכר בקצב הגידול בין הזכר לנקבה. הזכרים מגיעים מוקדם יותר לגודל מתאים לשיווק, והנקבות אינן גדלות, ולעומת זאת הן מוכנות לרביה עוד בהיותן צעירות. "הטלה פראית" זו גורמת לעודף בצאצאים צעירים, המתחרים עם הוריהם על המזון. נמצאו לכך פתרונות שונים. בתחילה היו ממיינים זכרים ונקבות של אמנונים בהיותם צעירים מאוד, משמידים את הנקבות ומגדלים רק את הזכרים. זו היתה שיטה בזבזנית גם בעבודה וגם ב"ביומסה", וחיפשו דרכים אחרות. אחת הדרכים היא הכלאה בין מינים מקומיים, כגון אמנון הירדן, עם מינים שהיבאו מאפריקה. הכלאה זו נותנות משום מה 90% זכרים. זו שיטה טובה יותר, אך עדיין לא מושלמת. עתה עוסקים בפיתוח שיטות שימוש בהורמונים זכריים על מנת להגיע לכמעט 100% זכרים. השלבים הראשונים של הרביה נעשים במכון ההטלה, וכשהדגיגים מגיעים לגודל של 100 גרם מכניסים אותם לבריכה. כעבור 100-120 יום הם מוכנים לשיווק, במשקל 600 גרם. אל שלושת המינים המסורתיים האלה נוספים בשנים האחרונות גם הכסיף, המתרבה בנהר היאנג-צה בסיך, ואשר גידולו מתפאשר עקב השימוש במכון הטלה והטלה מאולצת בעזרת הורמונים. בשרו של הכסיף hypophtalamichtys דל שומן ובעל הרבה עצמות, לכן משווקים אותו כשמשקלו מגיע ל-1 ק"ג. זה דג זול משום שקל לגדלו - הוא ניזון מן הפלנקטון שבבריכה, ואף מהפרשות הדגים האחרים. קרפיון העשב דומה לקרובו הקרפיון, אלא שמזונו הוא העשב הגס שבבריכה, ושילובו בתוך המינים האחרים בולמת התפשטות יתר של הצומח הגס. את הקרפיון, הכסיף, הקיפון וקרפיון העשב מגדלים גידול מעורב משום שהמזון שלהם שונה. הקרפיון והקיפון נוברים בקרקעית ואוכלים רקבובית. הכסיף מסנן את הפיטופלנקטון, וקרפיון העשב משמיד את העשב הגס, כולל אצות חוטיות המתרבות בעיקר בקיץ.
מכון ההטלה
במסגרת פיתוח הענף הוקם בו מכון ההטלה, אשר מתבצעת בו הטלה מאולצת לצרכי איכלוס הבריכות של מעגן מיכאל, לצרכי מכירת דגיגים ואף לייצוא. יתרונה של השיטה הוא בבקרה על התנאים, על החומר הגנטי, וכן על שמירת צאצאים רבים יותר בחיים מאשר בתנאים טבעיים, בהם ביצי דגים ודגיגים הם חלק חשוב בשרשרת המזון של בעלי-חיים רבים בבריכה. ההטלה המאולצת נעשית על-ידי הזרקת הורמונים לדגים "הורים", שנבחרים לשם כך; ההזרקה נעשית בתנאים המתאימים ביותר לתנאי ההטלה הטבעית בטמפרטורה, בשלות תאי המין וכו''. הזכר מפריש למים את תאי הזרע, הנקבה את הביצים, מערבבים אותם בעדינות ומכניסים למכלי הדגרה, עם זרימת מים מתמידה. לאחר שבוקעים הדגיגים מן הביצים הם מועברים למכלים אחרים, ובהגיעם לגודל מתאים השונה ממין למין - הם מועברים לבריכות פתוחות. מייצאים דגיגים בדרך האויר לארצות שונות לשם איכלוס אגמים במסגרת "החייאה" של גופי-מים שסבלו מזיהום, וכן למקווי מים, שם הם אוכלים זחלי יתושים. כמו כן מייצאים דגי זהב לבריכות נוי. ראשיתו של המכון היתה בסימן חיפוש הפתרונות להטלה של הקיפונים, אך לאמור, זו עדיין אינה מצליחה, גם אם היא נעשית בדגים שמגדלים אותם בבריכות מי מלח (תזכורת: הקיפון מתרבה אך ורק בים!!). המכון איפשר גם איקלום מינים חדשים של דגים, כגון פורלים, דגי-ים שונים ודגי-נוי, אשר רובם ככולם משווקים לייצוא. היות ושוררת אי-ודאות לגבי עתיד המים הרבים המוזרמים בינתיים לבריכות, וכן במסגרת ההתעניינות בעולם כולו בנושא -פונים במעגן מיכאל, יחד עם משקי דייג אחרים לקראת פיתוח גידולי ים, בעיקר סרטניות לייצוא. אך כל זאת עדיין בשלבים נסיוניים בלבד, אף כי נשקף לכיוון זה עתיד.
הציפורים שבבריכות הדגים
עד כאן החקלאות. אך בריכות הדגים מהוות גם בית-גידול מגוון ועשיר עבור העופות, הממשיכים בדרכם מימים ימימה, בנתיב שלאורך הים התיכון, שהיה משובץ בעבר שלוליות ובצות קטנות, בקרבת נחל התנינים והמעיינות. לא כל הציפורים אוכלות דגים (מזל! אחרת היו בודאי מושמדות על-ידי החקלאים מגדלי הדגים!). יש המסננות פלנקטון כברווזים, יש הנוברות בבוץ אחר סרטנים ושרצים קטנים אחרים - כגון החופמאים למיניהם, ומעל לכל אלה - אוכלי הפגרים, כגון השחפים והעורבים המבצעים עבודה חשובה כ"פועלי נקיון". אוכלי הדגים המובהקים - אנפות, חסידות ומיני שלדגים - מעוניינים בעיקר בדגים קטנים, להוציא בריכות המאוכלסות בדגיגים - הרי דגי המאכל גדולים מדי עבורם, ולעומת זאת שורצים המים "דגי בר" למכביר - אשר, כפי שהזכרנו, מקורם בנחל התנינים, והם נחשבים "מזיקים" מבחינה חקלאית, ומשמידיהם הם ידידי החקלאי. כציפורים מזיקות לבריכות נחשבים הקורמורן והשקנאי, ואלה נדירים כאן. נמצא בבריכות הדגים נוף מעניין, אשר נוצר על-ידי עבודת האדם ולמען פרנסתו, אך בהיותו מושתת על עקרונות הטבע ומשתמש בתהליכיו - הופך למערכת אקולוגית מאוזנת פחות או יותר - בכל אופן, יותר מאשר נופים אחרים שחלה בהם התערבותו של האדם! הביקור בבריכות הדגים הוא בהסכמת משק מעגן מיכאל, ובפיקוח מדריכי בית-ספר שדה חוף הכרמל ע"ש יצחק נויפלד ז"ל, וכל הרוצה להנות מתצפית בעופות חייב לזכור מספר מגבלות:
1. הביקור בבריכות מותר בחודשים נובמבר עד מרס בלבד! בשאר חודשי השנה אסור להכנס לשטח, כדי לא להחריד את העופות הדוגרים! ואכן - חודשי החורף הם גם המעניינים ביותר, כי אז כוללת אוכלוסיית הבריכות את כל העופות הנודדים - חולפים, חורפים וחולפים בדרכם חזרה.
2. יש ללכת אך ורק בשבילים משולטים!
3. יש להמנע מ"טיפול" במתקני עבודה, המפוזרים בשטח כולו! ***הצטיידו במשקפת וההנאה מובטחת!
בבליוגרפיה: גורן מנחם, דגי המים המתוקים בישראל, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג. דור מנחם, לקסיקון זואולוגי, דביר, תשל"ו. חפר בלפור, הלימנולוגיה של בריכות הדגים, תחנת הניסיונות בדור, 1971. בחי והצומח של ארץ ישראל, כרך ד'', החיים במים, החברה להגנת הטבע ומשרד הבטחון, 1984.
