על בתי הכנסת של היהדות

רקע על המקום

על מקומו של בית הכנסת ביהדות, על מבנהו וסידורו הפנימי בית הכנסת הינו מרכז חייה של הקהילה היהודית וממלא תפקידים רבים: מקום תפילה ולימוד למבוגרים ולילדים, ספריה ציבורית בנושאי יהדות, מקום כינוס לדיון בענייני הכלל. בבתי כנסת רבים בחוץ לארץ גם מוסדות הקהילה השונים מצויים בבית הכנסת או בסמוך לו. לא ידוע בודאות מתי התפתחו לראשונה בתי הכנסת בישראל. יש חושבים שבתי הכנסת הראשונים, בצורה הקרובה לזו הידועה היום, התפתחו בתקופת גלות בבל. "לכן כה אמר ה'' אלוקים: כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות, ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" - מדברי הנביא יחזקאל, נביא הגולה (י"א, 16). הפירוש הוא כי במקום בית המקדש הגדול שבירושלים היו מרכזים בגולה לעבודת ה'' - זהו מקדש מעט - כעין מקדש קטן, הוא בית הכנסת. לא ידוע בבירור מתי הוקמו בתי הכנסת הראשונים ששימשו את תושבי הארץ הקבועים. מחפירות מסתבר שכבר במאות הראשונות שלאחר חורבן בית שני היה בית הכנסת מוסד קיים וקבוע בכל קהילה בארץ. לפחות לגבי בתי הכנסת שנתגלו במצדה, הרודיון וגמלא, ברור שהוקמו עוו בימי בית שני. בגמלא הוקם כנראה בסוף ימי הורדוס או בראשית המאה הא'' לספירה. מהתקופה שלאחר חורבן בית שני מצויים בארץ שרידים רבים של בתי-כנסת, כגון בברעם ובכפר נחום, בכורזין, באשתמוע, בנערן, בבית-אלפא, בקצרין ובמקומות נוספים. כאשר ניתן לחלקם לקדומים (מאות 3-2 לספירה) ומאוחרים (מאות 4-7 לספירה). לפי ההלכה צריך לבנות את בית הכנסת בנקודה הגבוהה בעיר (ראה הלכה בדף לתלמיד א''), אולם יש לזכור את האילוצים שהכתיבו מיקום שונה. שטח המצודה בצפת הוא המקום הגבוה, אך לא תמיד היה בידי היהודים. כמו כן ניבנו בתי הכנסת בתוך השכונות בקירבה למקום המגורים או מסיבות היסטוריות כמו בית הכנסת האר"י האשכנזי שנבנה באותו מקום משום שלשדה זה היה יוצא האר"י לקבל פני שבת. לפי ההלכה צריך להיות הקיר שבו ארון הקודש (היכל, בפי עדות המזרח) בצפת בדרום, שכן זה כיוון ירושלים וכיוון התפילה, והפתח צייך להיות ממולו, בצפון המבנה. בבית הכנסת אבוהב ובבית הכנסת האר"י האשכנזי הפתח הוא במערב.

באבוהב זה כיוון הכניסה מהרחוב הראשי ובאר"י האשכנזי הכניסה מהרחוב הראשי היתה צריכה להיות מדרום ויתכן שזו הסיבה להעברת הפתח למערב, משום שעשיית פתח בכיוון ארון הקודש עשויה להוות גורם מפריע בעת התפילה כשמישהו נכנס לאחר שהחלה התפילה. בבית המדרש האר"י האשכנזי הכניסה היא מהרחוב הראשי מצפון ומול ארון הקודש, כלומר שכאן מתמלאת קביעת ההלכה במלואה. סידורו הפנימי של בית הכנסת ומיקום הבימה מבטאים את אופי התפילה והדרשה. בבית הכנסת האשכנזי ערוכים ספסלי הישיבה בשורות, כך שכל הקהל יושב כשפניו אל ארון הקודש; ואילו בבית הכנסת המזרחי פונה הקהל אל הבימה (גם בבתי הכנסת העתיקים הספסלים לאורך הקירות, פרט לקיר החזית שבו ארון הקודש והפתח - ברעם, כפר נחום). הפנייה לעבר ארון הקודש מדגישה את הצד החזותי של התפילה: הטקס של הוצאת ספר התורה והכנסתו, הופעת החזן והרב. התפילה בעיקרה אישית עם קטעי יחיד של החזן. הדרשן עומד, בדרך כלל, ליד ארון הקודש, רואה את כל הקהל והקהל רואה אותו ודבר זה מתאים לאופי הדרשה המתוכננת ובנויה בקפדנות, כמו נאום או הרצאה, לעתים מופשטת, וכדי לקולטו יש צורך לשמוע ולראות את הדורש בו בזמן. בבית הכנסת המזרחי בו סידור הישיבה ממוקד בבימה (כינוייה בבית-הכנסת המזרחי: "תיבה") יש עדיפות ליסוד השמיעתי: קריאת התורה ושמיעת הדרשה. התפילה המזרחית נשענת בעיקר על הצד השמיעתי. הפנייה לבימה גורמת לכך שהמתפללים רואים אלה את אלה, נוצרת הרגשת קירבה ואחדות. זה עולה בקנה אחד עם אופי התפילה של יהודי המזרח, שעיקרה קריאה קולית משותפת. הדרשה המזרחית בנויה חוליות-חוליות, בעלות קשר של אסוציאציה חופשית. נושאי הדרשה קרובים לקהל ומוחשיים, עיקר הפנייה הוא אל הרגש ולכן עמידת הרב על הבימה, בתוך הקהל, יוצרת פנייה אישית כמעט. מסתבר שבעבר היו הספסלים ערוכים רק מסביב לקירות בית הכנסת כמו בבתי הכנסת הקדומים, אלא שהצורך בכמות מקומות גדולה יותר הביא לתוספת שורות, וזאת בצורה שונה באירופה ובמזרח, בהתאם להדגשים השונים בתרבותם. במשנה, בתלמוד בבלי וירושלמי ובמדרשים מופיעים שמות של כלים ורהיטים שהשתמשו בהם בבתי הכנסת, אולם בין כל הכלים הללו לא נזכרת הבימה, התופסת כיום מקום מרכזי בכל בית כנסת; עליה קוראים בתורה ולפי תורת הקבלה היא מסמלת את המזבח (זוהר ויקהל), ולדעת אחרים - את הר סיני. בבית הכנסת אבוהב והאר"י האשכנזי יש ארבעה עמודי תווך היוצרים מעל הבימה קימור כך שנוצר חלל בתוך חלל, דבר המדגיש את מקומה המרכזי ומעמדה השולט של הבימה. זאת למרות שניתן היה ליצור קימור בלי לתמוך בתקרה באמצעות העמודים. התאורה בבית הכנסת בעבר הייתה בעיקר תוך ניצול אור היום, שחדר מבעד לחלונות וכוון לעיתים על ההיכל ולעיתים על התיבה. אור רב משרה אוירת שמחה, אור מועט - עצבות. כיום, נוסף לתאורה מהחלונות יש תאורה של מנורות רבות או מעטות, דבר העשוי להוסיף לאוירה, נוסף להיותו גורם קישוטי. מבחינה קישוטית בית הכנסת בדרך-כלל מצטיין בפשטות. ניתן למצוא קישוט בדמויות של חיות, סמלי השבטים (בבית-הכנסת אבוהב לא רצו לצייר את שבט דן כ"נחש עלי דרך" ואת יששכר כ-"חמור גרם" ולכן כתבו רק את שמותיהם). צורות קישוט נוספות: סמלים יהודיים: מנורה, מגן דוד, לולב, אתרוג, שופר, המקומות הקדושים כגון הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה. מתוך חפירות ארכיאולוגיות יודעים שהיו בתי כנסת חד-מפלסיים, שהנשים והגברים התפללו במפלס אחד, במקום אחד, ורק מחיצה הבדילה ביניהם. מאוחר יותר הוקמו עזרות שהיו במפלס גבוה יותר. כיום המגוון רב וניתן למצוא את כל האפשרויות.

בית הכנסת אבוהב

בית הכנסת אבוהב קרוי על שם ר'' יצחק אבוהב שחי ומת בספרד בראשית המאה ה-14. גולי ספרד שהתיישבו בצפת בראשית המאה ה-16 הצילו, בין יתר שרידי הקודש, את ספר התורה המקודש מכל ששרד ברשותם: ספרו של ר'' יצחק אבוהב, שנכתב על פי המסורת, במו ידיו, בקדושה ובטהרה יתרה. בני דורו העידו כי לפני כתיבת כל תיבת "הויה" נהג ר'' יצחק לטבול כ"ו טבילות, כצירוף האותיות של השם המפורש. הכתיבה ארכה שלוש שנים והספר מקודש והובא לצפת לבית הכנסת אבוהב. בספר קוראים ב"כש"ר", ראשי תיבות של שלוש המועדים בהם קוראים בו: כיפור, שביעית, ראש השנה. בצפת רווחה משך שנים גם אגדה מופלאה על קורותיו של בית הכנסת ותהפוכותיו: לאחר שגולי ספרד קבעו משכנם בצפת, נגלה ר'' יצחק אבוהב בחלום לר'' סולימן אוחנה, מגורי האר"י, מגדולי המקובלים בשעתו, שבקיאותו הייתה גדולב בעיקר ב-"קבלה מעשית", כמחולל נסים ונפלאות. אמר ר'' אבוהב לר'' אוחנה בחלומו: "רבות יגעתי ועמלתי בהקמת בית הכנסת שלי בעירי טולידו. הקמתיו הרחק מכנסיות ומנזרים, פן חלילה יטמאו קדושתו. הנה עתה הולכים ומתרבים אלה סביב היכלי, פעמוניהם ותפילתם מחללים שם שמיים. לכן הנה קבלתי רשות בעולם העליון לבוא אליך ולבקשך שתייחד אתה וחבריך המקובלים כל צרופי השמות הקדושים הנסתרים והייחודים הטמירים כדי להעביר היכלי מארץ הטומאה לעיר הקודש צפת. ואף אני ועמיתי בגנזי עליון נהיה בעזרכם". התכנסו מקובלי צפת, בראשם ר'' סולימן אוחנה, בחצות לילה, לטכס עצה. הסתגרו משך שלושה ימים ולילות בבית מדרשם, שבו וטבלו במקווה הטהרה, גזרו תענית וצום על עצמם, עד שנתגלתה להם השכינה, קראו שמות קדושים ופסוקים טמירים - והנה ארע הנס המופלא. פתע התחוללה סערה נוראה בטולידו, עקרה בזעפה את בית מדרשו של ר'' יצחק אבוהב מיסודותיו והציבה אותו, כמות שהוא, בחלקת שדה פנויה בעיר הקודש צפת. ברעש האדמה בצפת בשנת תקי"ט (1759) נהרסו מרבית בתי צפת. כאשר החלו הניצולים לשוטט בין ההריסות נגלה לעיניהם קיר אחד שלם. היה זה הכותל הדרומי של בית כנסת אבוהב, בו ניצב ארון הקודש. פתחו את הארון ומצאו את ספר התורה הקדוש של ר'' יצחק אבוהב.

אגדה נוספת: כאשר היו פרעות שוד וביזה בצפת העבירו את ספר התורה לישוב עין-זיתים להגן עליו מפני השודדים. למחרת בבוקר לא מצאוהו וחשבו שנגנב. כשבדקו מצאו את הספר שחזר לבית הכנסת אבוהב לתוך ארון הקודש. בית הכנסת האר"י האשכנזי "חקל תפוחין קדישין" - כך נקרא בית הכנסת האר"י האשכנזי, השוכן ברובע האשכנזי לשעבר, כלומר, בתרגום מארמית "שדה תפוחים קדושים". שהרי חז"ל המשילו את ישראל לתפוח, בדרשם, על דרך המשל, את הכתוב ב"שיר השירים" כ"תפוח בעצי יער": "מה תפוח זה בשעה שמוציא ניצו ועד שגומר פירותיו מונים חמישים יום, כך משעה שיצאו ישראל ממצרים ועד שקיבלו את התורה - חלפו חמישים יום...". גם האגדה מדמה את התפוח להר סיני ולתורה שניתנה עליו. על הכתוב ב"שיר השירים" "תחת התפוח עוררתיך", אומר המדרש "זה סיני, מה תפוח עושה פירות בחודש סיון, כך התורה ניתנה בסיון". בספר ה-"זוהר" מוגדר גן-עדן בתואר "חקל תפוחין קדישין" - ואילו בנעימת "בר יוחאי", מפזמים: "ולשדה תפוחים, עלית ללקוט בו מרקחים, יסוד תורה כציצין ופרחים...". אכן, אמרו המקובלים, מה ששמעו מפי רבם האר"י הקדוש: "מדי ערב שבת חזקה עלינו כולנו שנצא לשוח בשדה, לקבל פני שבת מלכתא בסוד חקל תפוחין קדישין...". תואר שהפך במרוצת הימים בחזקת ה"מוטו" של הקבלה. מכאן גם שמו של בית-הכנסת. האר"י ותלמידיו-גוריו היו יוצאים, מדי יום שישי, לקבל פני שבת בחיק הטבע. מספרת האגדה: "מתוך שהיו משוררים ומזמרים, אמר האר"י לתלמידיו: "חברים, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?" השיבו קצת מן התלמידים: "אנו שומעים בכך!" וקצת השיבו ואמרו: "נלך מקודם לבתינו ונודיע לנשינו..." כיוון שאמרו "נלך מקודם לבתינו" נתחרד הרב חרדה גדולה היכה כף אל כף ואמר: "אוי לנו שלא היתה בנו זכות להגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי הפה אחד שאתם רוצים לליך בשמחה גדולה, תיכך היו נגאלים כל ישראל... שעתה היתה השעה עומדת להיגאל. מתוך שמאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה..." הנה כי כן, במקום קדוש זה שבחיק הטבע, היכן שנהג האר"י לצאת עם גוריו לקבל פני שבת מלכתא, ב"שדה תפוחים קדושים", הוקם לאחר פטירתו בית כנסת המסמל בשמו את ייחודו של המקום וקדושתו: "חקל תפוחין קדישין".