לה-מדווש - מסלולים משפחתיים
המסלול הכחול
מהמקום שבו פנה השביל הכתוםדרומה, ממשיך המסלול הכחול בדרך הסלולה ומגיע למגדל התצפית של קק"ל. משם ממשיכים הלאה בכביש בטון שסללו הבריטים כחלק מנתיבי התחבורה למחסני התחמושת הפזורים סביב. כ-1.1 ק"מ ממגדל התצפית מגיע המסלול לשרידי טחנת קמח (מימין) ולדרך שפונה שמאלה ומגיעה לחניון רעים בדרך מתקני המים של קק"ל.
השביל הכחול פונה כאן מזרחה, בלב מכרות הגופרית. לאחר כ-700 מ' מגיעים לנקודה המעניקה תצפית נפלאה צפונה, לעבר בארי הישנה ורכס עלי מונטר, המכוסה כיום בשכונות המזרחיות של עזה. שימו לב לשתי חביות חלודות הניצבות זו על גבי זו. זוהי נקודת טריג מקורית שהציב חיל ההנדסה המלכותי הבריטי ב-24 באוקטובר 1945 כחלק ממערך המדידות למיפוי ארץ ישראל. בעבר הוצבה הנקודה בראש הגבעה ועתה היא מונחת במדרון, דבר המעיד על עוצמת הסחיפה שקיימת במקום.
מכאן רוכבים מזרחה עוד כ-1.5 ק"מ, כדי לפגוש את הדרך הסלולה שבה פתחנו את המסע. בדרך זו חוזרים לנקודת המוצא, המרוחקת עוד כ-2 ק"מ. השביל הכחול ממשיך לפנים עוד כ-600 מ' ומתעקל ימינה בין מחסני התחמושת הבריטיים העזובים. כ-2 ק"מ מטחנת הקמח מגיע מסלולנו אל שטח חצוב בסלעים צהבהבים (מימין) ואל מבנה בטון (משמאל).
השטח החצוב הוא מכרות גופרית, שהתגלו על ידי הגאולוג האנגלי ויליאמס. הוא השיג זיכיון כרייה והחל לנצל את המחצב בשנת 1933. עד שנת 1938 הפיק המכרה כ-7,000 טונות גופרית. הפקת הגופרית נעשתה במבנה הבטון שמשמאל לשביל. במפעל העשירו את הגופרית לחומר בריכוז של 98%. המבנה הגדול ניצב כיום כשלד עירום, לאחר שהפשיטו ממנו כל מה שהיה שווה משהו. בצד המפעל יש גם באר מים עמוקה. השיטוט במקום מסוכן למדי ועל כן נבקש בשלב זה מהמטיילים רק להציץ מבחוץ במבנה ולא להתקרב אליו. כריית הגופרית נפסקה במלחמת העולם השנייה.
המסלול הירוק
מהמקום שבו השביל המשותף פוגש את הדרך הסלולה פונים ימינה, רוכבים 100 מ' ומגיעים לצומת דרכים סלולות. היישר לפנים – אנו חוזרים לנקודת המוצא. שמאלה – אנו עושים את הדרך למפעל הגופרית, בדיוק כמו בסוף המסלול הכחול, אלא שאנו רוכבים בכיוון ההפוך. במפעל הגופרית אנו פונים צפונה (ימינה) ולאחר כ-100 מ' מגלים שער ורוד ובולט בנוף, מימין לדרך. השער הוא פסל סביבתי, יצירתה של האמנית מרגה פישטיין.
מהשער ממשיכים צפונה עוד 800 מ' בדרך הסלולה, ומגיעים לצומת דרכים. מי שימשיך היישר לפנים יגיע לאנדרטת אנז"ק. המסלול שלנו פונה מזרחה (ימינה) ומגיע לאחר כ-600 מ' לנח'אביר, הלא היא בארי הישנה, שהותירה אחריה בשטח את בית הביטחון ואת מגדל המים הישן.
סמוך לבארי הישנה נמצא חניון נח'אביר של קק"ל. המשך המסלול נעשה בסינגל קצר ונוח, שעובר בין עצי היער ומגיע לחלקת אגבות – צמחים בשרניים המוציאים עמודי פריחה ענקיים, בגובה של כ-5 מ'. ראשוני בארי, בסיוע קרן קימת לישראל, שתלו באזור 10 דונם אגבות מתוך כוונה להפיק מסיבי הצמח חבלים. הגידול נכשל, בין השאר בגלל המצאת הפלסטיק, אך שרידי המטע שבשטח מעידים על הניסיון המעניין.
מהאגבות רוכבים כ-700 מ' במעלה דרך עפר ומגיעים לדרך סלולה. פונים שמאלה ורוכבים עוד כ-700 מ', עד לצומת הדרכים שבו פנינו בתחילת המסלול לעבר מכרות הגופרית. נפנה שמאלה בדרך הסלולה ונשוב לנקודת המוצא.
המסלול הכתום
משיכים בדרך הסלולה מערבה עוד כ-400 מ' ופונים שמאלה בדרך שדות. לאחר כ-600 מ' הדרך נכנסת לאזור מיוער. הדרך הופכת ביער לסינגל נוח. היא יורדת אל יער איקליפטוס מעורב באשל ומגיעה לערוץ קטן, אחד מני רבים שמוצאים את דרכם לנחל גרר ומשם לנחל בשור.
כשמגיעים לערוץ הנחל השביל עולה ביער ושב לדרך הסלולה שעזבנו קודם. מולנו נמצאות סוללות עפר רבות, בעלות מראה מוזר. הן עשויות בצורת האות ח', שצדה הפתוח נחסם בקיר אבן. בין זרועות ה-ח' לקיר הפתוח נותרו שני פתחי כניסה. הצבא הבריטי בנה את המבנים האלה בימי מלחמת העולם השנייה, כשהחל צבא גרמניה להתקרב למצרים ולארץ ישראל. הכוונה היתה לאחסן בהם תחמושת, אבל למרבה המזל נחסם הצבא הגרמני באל-עלמיין, ובבונקרים אלה לא אחסנו ולו גם פצצה אחת. כיום, כשהמחסנים מוקפים בשדות חיטה, המראה סוריאליסטי. מגדל התצפית של קק"ל רק מוסיף לתחושה זו. השביל "הכתום" פונה ימינה וחוזר בדרך הסלולה לנקודת המוצא.