המסלול:
על פסגה בהרי ירושלים, ליד מושב כסלון, במרחק כעשרים ק"מ מן הבירה ניצבת אנדרטת "מגילת האש", יצירתו של הפסל נתן רפפורט. הגבעה מתנשאת לגובה של 700 מ', מוקפת עצים שהינם חלק מיער הקדושים שניטע באזור זה. הדרך אל האתר מתחילה ליד כביש הגישה לכסלון, באורך 5.2 ק"מ, והיא עבירה לכל כלי רכב. להדרכת המטיילים מוצבים שלושה שלטי כיוון: מול מושב אשתאול בכניסה לכביש צובה-ירושלים, בראשית הכביש למושב כסלון ובתחילת
דרך העפר המוליכה אל האנדרטה, על כביש הגישה לכסלון. הדרך לאנדרטה לתושבי ירושלים והסביבה היא מכביש עין-כרם - איתנים. אנדרטת "מגילת האש" הוקמה ביזמת מסדר "בני-ברית" בארה"ב ובתרומתו. האתר נבחר על ידי יוסף ויץ המנוח, מראשי הקק"ל משך כיובל שנים. נתן רפפורט יוצר האנדרטה הוא יליד ורשה, וכל בני משפחתו נספו בשואה. אחר המלחמה חזר לורשה ויצר אנדרטה לזכר מורדי גטו ורשה. האנדרטה נחנכה באפריל 1948 בשטח הגטו, במלאת 5 שנים למרד. פסל בעל מוניטין זה עלה ארצה ב-1950-, ויצר בה את פסל מרדכי אנילביץ, מפקד גטו ורשה, המוצב בקיבוץ יד-מרדכי, ואנדרטת המגינים בקיבוץ נגבה. בין שאר יצירותיו דיוקנו של הפסנתרן ארתור רובינשטיין ואנדרטת הקדושים בפילדלפיה בארה"ב. ביקור באנדרטת מגילת האש אינו עוד סיור באתר תיירות. צריך לראות זאת בהליכה להתייחדות, משום שאנדרטה זו מבטאת אמנותית את העלילה הגדולה ביותר של עם ישראל במשך כל תקופת הגלות, שואה ועצמאות. לפני שמתקרבים לאנדרטה, דרושה הכנה נפשית קודם להתייחדות. מה משמעות האנדרטה? מיקומה על ראש הגבעה, הרחק מכל ישוב אדם, מזכירה לנו את סיפור המקרא הידוע:
- "והאלוהים נסה את אברהם ויאמר: קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית, פרק כ"ב). הסיפור נמשך:
"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". שלושה ימים עברו מאז יצא מבאר-שבע ועד שהגיע להר המוריה. בימים אלה התכונן נפשית להגשמת הרעיון של הקרבת בנו. המבחן הקשה ביותר בחיי אברהם ובחיי כל אדם. סיפור העקידה כוונתו להדגיש שאסור להעלות קורבן אנוש. הלקח החשוב שהעולם היה צריך ללמוד מכך - לא נלמד. האנדרטה זועקת לגויים: הצלחתם לרצוח, אך לא לעשות כלה! אחר העקידה של המאה ה20- יש עוד תקומה לצאצאי אברהם הקדמון. עקידה אינה הקרבה אלא קשירה למזבח לפני השחיטה. קורבן עולה מחליף את קורבן האדם. הכבש הוקרב כל ימות השנה במקום היחיד בו מותר להעלותו, בבית המקדש בירושלים. זה מסמל את נכונות עם ישראל להקרבה עצמית על-פי דוגמת אברהם אבינו, שהקריב את בנו יחידו יצחק שסימל את עם ישראל. "עולה" באנגלית היא holocaust, מילה יונית (הולס = הכל, קאוסט = נשרף) החומר נשרף והעשן מיתמר ועולה השמימה, עולה בעברית. בתודעת הפסל הדובר אנגלית, holocaust זו שואה. שואה וקרבן. הקרבת חלק גדול מעם ישראל, מאש חורבן הבית ה2-. זה הקשר המהותי בין עקידת יצחק לשואה. הפסל נתן רפופורט הושפע מאוד מהפיסול הקלאסי, במיוחד האיטלקי של תקופת הרנסנס. מי שראה את הקפלה סיסטינה ורואה את הכותל העצום ברוחב 10 מי וגובה 20 מ', זוכר את הדמויות הכבירות שהן בבחינת ציור של פסל. תמונת יום הדין של מיכאל אנג'לו של יצירה של פסל ולא צייר. הדמויות העולות ויורדות נמצאות גם באנדרטה שלפנינו. אלא ששם הקדושים עולים והנידונים לגיהנון יורדים, ואילו כאן הגיבורים עולים בלהבות ולמטה נותר העם המובל לטבח ולכליון במחנה מיידנק, אושוויץ וברגן בלזן. המבנה עשוי בצורת גויל. בתקופת האימפריה הרומית הוקמו עמודי ניצחון שהמפורסמים ביניהם נושאים שמות של טריינוס ומרקוס אורליוס. בעמודים אלה מסופר סיפור הנצחונות של הקיסר על פס מתפתל מלמטה ומלמעלה בצורת חלזון. צורה דומה לזו אנו רואים כאן. נתן רפופורט התלבט בבחירת הצורה. תחילה חשב להקים 6 עמודים לזכר 6 המליונים. אחר ניסה לחברם שלושה-שלושה. כך נוצרו מעין 2 עיגולים. אז חשב שהמגילה היא הביטוי העמוק ביותר לעם הספר, שההיסטוריה שלו מקופלת במגילות. כך התגבש הרעיון של גוויל-נחושת מתפתל בצורת 8, אשר בו תיכתב העלילה של השואה ושחרור ירושלים. במרחק של עשרות מטרים מן האנדרטה, ניתן להתרשם מהקומפוזיציה הכללית. הסיפור מתפתח מהמרכז בין שני הגלילים, בו יש מעין סדק משולש. הפתח נוצר כדי להקל על לחץ הרוחות הנושבות בחזקה באזור, ועלולות לסכן את יציבות האנדרטה. נוסף לתפקידו הפונקציונלי - החלל כאילו מחבר אל האין-סופי, למנו באות תהלוכות המובילים למחנות השמד ושל המתמרדים למעלה, ממנו יוצאים מהגליל השמאלי דוד והמלאכים המקבלים את פני השבים ירושלימה. מהלך הקוים מפריד באופן ברור בין שני חלקים. החלק התחתון, בגליל הימני ובשמאלי כאחד מוגבל בקוים אפקיים. כאן בתי וורשא ושם משבצות גדולות של אבני הכותל המערבי. חלק זה מורכב ממרובעים: קווים אפקיים ואנכיים. החלק העליון יוצר ניגוד חזק:
הקוים אלכסוניים ועולים משמאל לימין דרך היצירה כולה. הקווים העולים מאלצים אותנו לטפס אחריהם לגובה - הידיים, הרגליים, הלהבות - הכל עולה כלפי שמיים ונותן דחיפה חזקה אל-על. ככל שמתקרבים מקבלים את הרושם כאילו הדמויות מזנקות מתוך היצירה:
הפריצה מגדילה את מימדי היצירה ומוסיפה להרגשה של תנועה בעולם של דמויות הנאבקות בשטח. הניגוד בין שני החלקים - התחתון כבסיס סטטי והעליון - בעל תנופה, עוד מגביר את עוצמת התנועה. מהלך זה נמשך סביב סביב, עד שבגליל השמאלי קו אנכי מפסיקו לפתע. בנקודה זו מסתיים הסיפור. כאן נפגשים יחדיו זרועות ודגל השבים לירושלים וכנפי וידי המלאכים הבאים להקביל פניהם. זאת היא הסינטזה של העלילה. כאן נפגשים עבר ועתיד. הרעיון הוא היסטוריוסופי - בתוך ההרס מצוי גרעין הבניה. האבל נהפך לשמחה, השואה מביאה לתקומת ישראל. אמן אינו כותב ספר - הוא יוצר קוים, ואלה מדברים יותר מספר כתוב. נעמוד על הטכניקה של התבליט. האנדרטה היא מברונזה יצוקה. אמנם טכניקה ידועה זה 5000 שנה, אולם עד היום היא אחת הקשות והמסובכות ביותר באמנות הפלסטית. המומחים במלאכה זו נמצאים באיטליה מאז תקופת הרנסנס. הפסל מספר ששהה בסנט אנה בסוסקנה שלוש וחצי שנים, ועבד שכם אחד עם אמנים שהשתתפו עמו ביצירה כאילו היתה זו שלהם. השלב הראשון ביצירה הוא הכנת מודל מחומר בגודל טבעי. מכינים נגטיב מגבס ומתוכו מודל גס מגבס, עליו עובד הפסל - מוסיף, גורע ומתקן. בשלב הבא שוב מכינים נגטיב ועליו מורחים שכבה דקה (פחות מסנטימטר) של שעוה, ועליו גבס מעורב בחומרים מקשים. לבסוף מסלקים את הנגטיב ומקבלים דגם שעוה עליו אפשר עוד להוסיף מלאכת מחשבה עדינה ביותר. בשלב האחרון נהפך שוב התבליט המושלם לנגטיב מגבס. יצירה זו חולקה ל-123 חלקים שבכל אחד מהם מורכב מפנים של גבס קשה, מנגטיב חיצוני של גבס, ובאמצע שכבה דקה של שעווה. בכל חלק הושארו חורים ליציאת השעווה. כל חלק הוכנס לתנור לחמום איטי עד שהשעווה נמסה. אז יצקו את הברונזה, ואחר צינון כהלכה שברו בזהירות את הגבס משני צדדים. לאחר תהליך זה חברו את לוחות הנחושת על גלילי פלדה, על-ידי חומרי קישור מבודדים כדי למנוע בין הפלדה לברונזה קורוזיה. האנדרטה הובאה למקום בשני חלקים, כל חלק משקלו 6-8 טון. על מורי הדרך שומה לקרב היצירה ללב הצופים בלי לכפות עליהם הסברים. יש לתת לכל אחד לחפש ולגלות בה דברים חדשים. יש לעזור למבקר להכנס לאוירה, להזדהות עם הדמויות החטובות במתכת. לחיות שעה קלה את הטרגדיה של השואה,
ולהתעלות עם השבים לציון. שאלתי את הפסל כיצד הוא מפרש תמונה זו או אחרת, והוא ענה לי:
"כשסימתי את האנדרטה מסרתי אותה לציבור. פירושה הנכון הוא מה שהציבור מבין בה". זהו המבחן האמיתי של מעשה אמנות, להעביר לצופים את החויה של האמן היוצר. במרכז האנדרטה נראה תהלוכה יוצאת מהחלל כשהראשון בה גבר מחבק ילד ולפניו שלושה נערים. זו דמותו של המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק, אשר הרגיע את ילדי המוסד החינוכי בצאתם למחנה ריכוז בקור-רוח ובאומץ לבו. לפניו 3 נשים ובראשן דמות כושלת, של קבצן הכפר. מעל לדמויות בתהלוכה קסדות ופגיונות. דמותו של נאצי היא בבל-ייראה ביצירה כולה. רק פלדה של קסדות, פגיונות וטנקים, ללא צלם אנוש. היצירה מתפתחת בשני כיוונים:
למטה, בבסיס בעל הקוים האופקיים, מתוארת תהלוכה הנכנסת למחנות, כשהדמויות הולכות ומצטמקות. הן מגיעות לסוף דרכו וסוגרים עליהן בתי הגטו החלולים. כך מושגת אוירת הדכאון בכל עוצמתה. מעבר לבתים נראית העיירה בוערת ובתוך הלהבות - המורדים. הכל קופץ כלפי מעלה, הקווים האלכסוניים דוחפים אותנו אל-על וכמה דמויות מרקיעות שחקים מעל מסגרת התמונה. בחלק זה הדמויות גדולות במיוחד, דבר הנוגד את כל
חוקי הפרספקטיבה. עיוות פרספקטיבי זה יוצר רושם שהתמונה גדולה יותר והמורדים הם ענקיים אדירי כוח, כשנשקם - בקבוקי מולוטוב, פצצה, סכין וזרוע. הדמות המרוחקת ביותר משליכה אבן גדולה שיש בה יותר כוח מאשר
בטנקים מולה. זו נקודת השיא בתמונת המרד, וכאן עובר האמן משיטת "בסורילייבו" (תבליט שטוח) ל"אלטורילייבו" (תבליט עמוק בולט ביותר). הזרוע מושטת ממש מחוץ לתמונה. הסבל היהודי בעל האגרוף עוטה טלית קטן - אלה המדים שהלביש לו נתן רפופורט. הדמויות כאן עולות מעלה-מעלה. יש המושכות זו את זו כלפי מעלה, ויש הצפות בתוך הלהבות. אחד עולה בסולם ומרים דגל מופנה למנורה. זו המנורה המלווה את העם בכל נדודיו וזוכה לחזור בכבוד גדול לירושלים. כאן המנורה קטנה, סמל רחוק המופיע מעבר ללהבות. אחר נראה אותה שוב, נושאת בשורת תקווה ועדוד לחלוצים. למעלה להבות שלאחר המרד ואחריהן שיבת ציון. למטה מחנות השמדה. הקוים
בירידה איטית. הדמויות מצומקות וערומות, בקושי מחזיקות במכוש ובפטיש. אחדים כורעים ברך, נופלים. מעליהם טנקים מכוונים נגד המורדים. הטנקים נראים קטנים לעומת הלוחמים הענקיים. שוב עיוות פרספקטיבי המנסה להציג את גודל הכוח הרוחני מול הפלדה הקרה. המתח הנוצר ע"י תעלולי פרספקטיבה הולך ומתגבר ע"י שילוב בין משטחים שטוחים ועמוקים, ועל-ידי ניגוד בין דמויות הנבלעות בחומר לבין אברים הבוקעים ממנו החוצה. תמונת המחנות מגיעה לקיצה. גדר התיל הולכת ונפסקת. דמות נשית מתרוממת מעל לתיל. נשמה? תקוה אחרונה? קפיצת דרך להצלה? הפסל השיב לשאלה:
"שגעון"! עוד דמות כורעת ברך ומנסה לשאוף אויר. קיימת הרגשת חנק מבלי שנראה את
תאי הגזים. גופות רובצות בערבוביה. האם זה קבר אחים? אולי כור היתוך ממנו נוצרת ישות חדשה, המתפתחת מתוך השכול ומבשרת נס... ואכן. מתרחש נס, העצמות היבשות מתקבצות, מפליגות בספינות לחופי הארץ.
ושוב שיירה, נשים וילדים, צעירים וזקנים. ניצולי שואה. הגוו מזדקף מצעד לצעד, והעיניים מביעות בטחון. מסביב לאניה נרקם הסיפור המופלא על אנשי הקבוצים שבאו להציל את העולים מהאניה שעלתה על שרטון. כשתפשום הבריטים התערבבו המצילים בפליטים, סרבו להזדהות, והוגלו יחדיו לקפריסין. הקיבוצניקים בכובע טמבל דוחפים את הסירה לחוף. חלוץ וחלוצה עוזרים לעולים. לרגלי האניה יהודי עטור בתפילין שב ארצה ומנשק את רגבי אדמת
הקודש (אגב: האמן שם התפילין על הזרוע הימנית במקום השמאלית, מאחר ומהלך היצירה משמאל לימין הכתיב שינוי זה). התפילין נותנים ביטוי למגע הראשון של היהודי עם אדמתו. דמויות העולים מציגים אנשים חדשים, עמידתם איתנה, קומתם זקופה וגאה, הדמות למטה, עדיין בשלב של ציפיה ותקוה - ואילו כאן, העבדים מתמול מצטיירים כבני חורין. הגליל השני מציג את עצמאות ישראל ממלחמת תש"ח ועד לשחרור ירושלים, מן השואה עד לעצמאות, מן העקידה ועד להר המוריה. האמן רצה להגדיל את מידות האנדרטה ל12- מ', אולם הדבר לא אושר לו מסיבות תקציביות, ועד היום הוא מצטער על כך. פה הנוף חדש, חי, עצי-פרי, עץ-זית (המסמל את המנורה), מגדל המים, ילד ובידו אשכול. האם המקלט נפרדת מבנה היוצא למלחמה. אשה צעירה נפרדת מבעלה. עולה חדש זורק את תרמילו ומקבל רובה. אפיזודות המבטאות את רוח התקופה. למעלה חלוצה מחזיקה כד, פלמחניק עם רובה וקיבוצניק. משולש סולידי בנוי להפליא. מתחתם קבוצה המחלצת פצוע. בהמשך אבני הכותל המערבי, יהודי וספר תורה בידיו, לוחם גורר עצמו על קביים, חייל נשען על אבנים עתיקות וצנחן עטוף טלית בוכה ליד אבני הכותל. אמנם יש פסק-זמן של כ20- שנה בין מלחמת תש"ח ומלחמת ששת-הימים, אולם הרצף הגיוני. למעלה - תהלוכת שבי ציון, יחד עמהם קדושי האומה. מנורת הזבה מבית המקדש (בקשת טיטוס ברומא היא נשאת על כתפי חיילים בתהלוכת הנצחון, לאחר כיבוש ירושלים) הנשאת ע"י חיילים ישראלים המסמלים את כל עם ישראל. לידה מרחפת דמות מסתורית. ספק מחזיקה המנורה ספק מלטפת אותה. תלבושתה אינה בת זמננו ואין היא מתערבת בקהל. אולי זה אליהו הנביא המלווה את עם ישראל בכל נדודיו. אולי זה סמל הנבואה ששמרה על עם ישראל בכל שנות גלותו. למעלה ריקוד ההוה המאחד את כל עם ישראל. מלאך תוקע בחצוצרה ודגלים מתנוססים ברוח (הקבלה ללהבות בחלק הראשון). בזוית מיוחדת המאפשרת לראות
את שני הגלילים כאחד, נוכל לראות שלושה צנחנים בוכים מול שלוש האמהות בתהלוכת השמד. אולי אלה בניהם? הדמויות מניפות הדגלים המתרוממות מקבילות להפליא ללוחמי גטו ורשה בגליל הראשון. הנס של היום הוא תולדה של קידוש-השם בורשה. כך מתפתחת לפני עינינו ההיסטוריה של עם ישראל, מן העקידה עד לבית המקדש, מן השואה עד לכותל המערבי, מאימי השואה שאין בה מקום לדמעות, עד לשמחת השיבה, שביטויה הטבעי הוא הבכי, הגאולה מקורה בשפל הגאות, המשיח נולד בתשעה באב. מתחילת היצירה כיוונו אותנו הקווים האלכסוניים קדימה, כלפי מעלה. הם יצרו מתח של ציפיה שהלך וגבר עד שקשה היה לשאתו במערבולת הדגלים והאברים בתמונה האחרונה. באחריתה הקו הישר, קו הדגלים המשחרר מהמתח ומסכם את העלילה. לקראת החיילים צועד דוד המלך, משורר התהלים, שניחם את העם וחיזק את רוחו בכל הדורות. כ"א מלאכים נפגשים עם החיילים - העבר נושק את ההווה... למטה אבני הכותל ממנו הבסיס המוצק, נישאת התרוממות הרוח. אבנים אלה לא התמוטטו, הן מחכות אלפיים שנה לשובם של בנים לביתם. והם שבים: הפצוע, החלוץ, החייל, התוקע בשופר - ומעל לכולם - דמותו
הענקית של הנביא וקשת בענן - סמל להבטחה האלוהית שמבול לא יהיה עוד עלי אדמות. והשמדה טוטלית לא תהא עוד לעולם. עם ישראל חי.
