סיפור עין חרוד וסיפור המאורעות והדמים של תושבי הקיבוץ

רקע על המקום

בית-הקברות נמצא בפינת הפרדס בקרן הדרומית-מזרחית של גדעונה. שער ברזל, מצבות פשוטות סדורות שורות שורות, מהן שלמות ומהן שיד הזמן היתה בהן, סדוקות ושבורות. בי"ח באלול תרפ"א, ה-22 בספטמבר 1921 יוצאת שיירת עגלות וארבעים חברים מפלוגת גדוד העבודה בראש העין, ממרחביה למעין חרוד. בראש על סוסתו האצילה השומר הותיק צבי ניסנוב, וממרחק מלוות את השיירה עיניו של גואל אדמות העמק, יהושע חנקין. וכך מספר יהודה אלמוג (קופלביץ), אחד מן הארבעים: "...עלינו לפנות כאן ימינה אל מרגלות הגלבוע, שם מפכה מעיין חרוד, מקור המים של הסביבה. אותו עלינו קודם כל לכבוש ושם עלינו לחנות, אם כי כולו ביצה. צבי רוכב ופניו אל המעיין. בין אגמי המים ושלוליות ביצה נוסעים אנו אחריו, עד שאנו מגיעים אל מדרון הגלבוע, אל המערה שממנה מזנק המעיין עין חרוד. והשעה 16:30 אחה"צ. "כאבותינו המלקקים שהלכו אחרי גדעון לתשועת ישראל כרענו ליד המים ולקקנום בשמחה" (למרגלות גלבוע, הוצ' תרבות וחינוך בשיתוף המועצה האזורית גלבוע ובית טרומפלדור).

גם המצטיינים בדמיון עשיר לא יוכלו להעלות בדמיונם את מראה האיזור, את מראה המחנה ואת הקשיים העצומים בשעה שלנגד עינינו פורחים ישובים מפותחים מלאי חן, נוי ושפע...לא הבתים היפים עטורי הגינות, לא המפעלים ומבנה המשק המפותחים והמשוכללים יוכלו לספר על הראשית... דווקא מצבות האבן הדוממות והכתובות החרוטות בהן הן שיספרו לכל מי שידע לדובבן ולהבינן. תחילה נניח לעצמנו לשוטט בין המצבות ולקרוא את החרוט עליהן... ללא סדר נתרשם ונלקוט כל מה שימשוך את עינינו. עד מהרה נבחין
כי חלק מן המצבות מספרות באופן ברור סיפור מותו של האדם המונח תחתיהן. תחילה נתרשם ממספרם הגדול של הילדים הרכים שנטמנו כאן... אח"כ נשים לב לגילם של הבוגרים שרובם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם נפטרו... ואח"כ סיבות המוות... ואח"כ מספר המתים בכל שנה, ואח"כ...

ישוב ושורשיו
יש אומרים כי אין ישוב נחשב בתור שכזה, כל עוד לא טמן את מתיו באדמתו:
מרגע שקבר אבותיך, אחיך, חבריך נכרה באדמתך, תקעת שורש שלא ינתק בקלות.
בית- העלמין הוא סיפור תולדות הישוב, והמצבות - דפיו. לא ככל ספר הוא בית העלמין, ולא ככל דף מצבותיו; עיתים תאמר בכתובת החרוטה הרבה, ולעיתים אך תרמוז, ויש אף שתחתום שפתיה אוצרת סודה בין האותיות. יש והכתובת הבודדת מספרת סיפוריה, ויש אשר נצבות רבות בהתחברן מעלות חזיון עבר, חיי אדם, חלומות ומעשה... בזהירות, בדקדקנות ובתשומת לב נלקט את סיפורי המצבות. אחד לאחד נרשום מבלי לזנוח שום פרט מצבה אחר מצבה, שורה אחר שורה. לא נוכל להימנע מהתחשבות והרגשות שיעוררו בנו הפרטים, אך אל נא ניתן להן ביטוי עדיין. בשלהי שנת תרפ"א נוטים את אהיליהם לרגלי הגלבוע על שפת מי מעיין ורוד ראשוני הקיבוץ. כבר באותה שנה ראשונה נחנך בית העלמין הזה לא הרחק מן המאהל: באדר תרפ"א נקברים כאן שני חברים צעירים, נחמה אברונין בת 23
ואהרון רוזין בן 24.

מכאן ועד שנת תרצ"ח (1938) סיפור שש עשרה השנים הראשונות... לא יהיה זה סיפור מלא, ורב יהיה בו הסתום והנתון למחשבות והשערות. לא כבספרי ההיסטוריה הרצופים פרטים ומחברים עניין לעניין, אלא פרטי תמונה בודדים שרב בהם החסר, אך מוחשיים וקרובים להבנתנו ולרגשותינו. את סיפור תולדות
עין חרוד נאלץ ללמוד מן הספרים, אך תחושת הקשיים וכוח הרצון, החזון, המחשבה והרגש - את זה נקבל כאן. הטכניקה של איסוף הפרטים כדי שתקל עלינו מלאכת הוצאת המסקנות, ההבנה
וההזדהות, מן הראוי שנאסוף את הפרטים בצורה המתאימה. כל דף במחברת ייוחד לשנה אחת ויחולק בצורה הבאה: למעלה: שנת וכו’... שם תאריך לידה ת. פטירה גיל ת. עליה ארץ מוצא סיבת המוות משך השהות בארץ לדוגמא:
משה אדר תר"ס תמוז תרפ"ג 23 תר"פ גרמניה טבע במעין 3 שנים 1923 1900 חרוד
מתחת לשורת הפרטים: הכתובת על המצבה ופרטים נוספים. ושוב - יצחק שבט תרע"ד וכו’.
הערה: לא תמיד מופיעים כל הפרטים על גבי המצבה. את הגיל בד"כ יש לחשב שש עשרה שנים ראשונות.

נחמה ואהרון צעירים בתחילת שנות העשרים לחייהם, מוצאים את מותם במלאת חצי שנה לעליה. כיצד מתו? לא נדע. הביצות שנוצרו ממי המעיינות שזרמו לכל עבר שרצו יתושים נושאי קדחת. החינין שהשתמשו בו אז רק הקל על המחלה, אך לא ריפאה. כלום בקדחת מתו? לא נדע. אך את השפעת מות שני אנשים צעירים שאך אתמול צחקו ושרו על חברי הקבוצה הקטנה, נוכל לתאר. מה רבה ההתלהבות שהביאה אנשים צעירים ממרחקים. מה רבה השמחה להגשים חלום שנרקם בליבם... ומנגד קשיי יום יום פשוטים, עבודת כפיים אפורה וקשה... ומוות... היגבר כוחו של החלום וההתלהבות או תרום ידו של העינוי, הקושי,
המוות... הספק?...

תרפ"ג  (1923)  מאיר מלצמן שהתגייס למשטרה נפטר? נהרג? בתמוז מכה כפולה.
טוביה אנגל בן 23 ויהודה שוסטר בן 21. על טוביה ומותו אין מילה, ואילו יהודה נהרג במחצבה בתאונת עבודה... חוסר האימון והמיומנות תבעו את שלהם. מה חשבו החברים שעמדו כאן סביב קברו של יהודה? מה חשבו החברים שהתענו ונאבקו בעבודת הכפיים שלא היו מורגלים בה? שאין די ביבלות בידיים זבות הדם, בשרירים הכואבים?! כי יש מחיר גבוה מאלה?!

בי"ז בניסן תרפ"ד(1924)  נמצא יעקב ויסר מת... "שלח יד בנפשו" מבהירה בקיצור ובאכזריות הכתובת שעל גבי המצבה. מה היה בלבך, יעקב? מהו זה שגרם למצוקה הנוראה בנפשך? ההיתה זו העבודה הקשה או החשש שלא תעמוד במבחן? ההיו אלו הגעגועים לבית אבא במרחקים והיום-יום האפור והקשה, או שמא נכזב חלומך? רק מת אחד בשנה הזו, אך נקל לתאר עד כמה זעזע את ליבות
החברים, שהרי בליבו של מי לא ניקר לפעמים הספק, בלב מי לא נקרה לעיתים האכזבה, ובראש מי לא עברו הרהורי כניעה ויאוש?!

תרפ"ה - האם באמת עברה השנה בלא קורבנות, או שמא אך במקרה לא טבעה את חותמה בבית העלמין הזה? אם כך ואם כך, היתה זו רק אתנחתא כמו לעג הגורל לחברים מטפח אשליה ומנפצה...

שנת תרפ"ו (1926)  תובעת שבעה קורבנות: חיים פלקסר בן 25 רק ארבע שנים בארץ, ועמו צפורה זמיר בת ה-18, גם היא בשנה הרביעית לעלותה. יוסף חרמוני בן ה26- היה כבר "ותיק" (5 שנים) ואילו על צפורה וילנסקה איננו לומדים דבר. אסתר (לוברסקי) בת ה-23 הותירה אחריה חבר אוהב וכואב החורט על מצבתה ברכת שלום אחרונה - "שלום לעפרך חברתי"*.

אביגדור וינר נפטר מטיפוס, ואילו לאה שניאורסון בת העשרים ושבע נפטרה מסיבה שאינה מצויינת בשנה השישית לעלייתה. שבעה חברים מתוך קבוצה לא גדולה, שבעה אנשים צעירים בזה אחר זה!...

מעתה אין עוד אשליות ושנת תרפ"ז אינה נופלת בהרבה מקודמתה: זכאי גלזר, צבר בן רחובות, מת בשנה ה22 - לחייו. דוד בירנבאום "נהרג ע"י הרכבת" - בתאונה? או שמא כיעקב לפניו כרע בפני הקשיים ובמצוקתו טרף את נפשו בכפו? אברהם פרוינד בן ה-21 נהרג מנגיחת פר משתולל, וישראל בן נתן נפטר בערב חג השבועות. ארבעה בחורים בשנות העשרים לחייהם ובחורה אחת מבוגרת מהם, רחל בת אוריה בת ה-34.

מספר הנפטרים הגדול מעיד ודאי גם על אלה שנותרו בחיים, על הקשיים והסכנות בעבודה שלא היו מורגלים אליה, על המחלות שרבים סבלו מהן ומעטים נכנעו להם ומתו... "מי שאינו קודח, אינו יודע טעם הארץ" אומר זאב דור-סיני, ממקימי תל-יוסף ומותיקי עין חרוד. "יש שחלו בטרציאנה, סוג קדחת שהנתקף בה חומו עולה ויורד לסרוגין"... "החום לא היה גבוה ביותר, וביום בו ירד היו רוב החולים יוצאים לעבודה, אף כי חלשים היו, שאלמלא כן לא היה בכלל מי שיעבוד." "אך יש שראו במחלת הטרופיקה... והיה שרוי בחום גבוה שלא ירד במשך שבועות רצופים." עד כמה שהקשתה הקדחת על החולים ועל סידור העבודה הפכה היא להרגל, אך כשהמדובר היה בילדים, היה זה עניין אחר לגמרי. מספר זאב דור-סיני: "יום אחד חלתה הילדה וחומה עלה. הרופא קבע כי גם היא נתקפה בקדחת..." הילדה סבלה מאוד, כמעט חדלה לאכול, החלה לרזות מיום ליום, ובמשך הזמן הפכה עור ועצמות. אחת ליומיים היה מגיע למשק ברכיבה ד"ר גליקר... יום אחד שאלתיו: "מה יהיה עם הילדה?" הוא הסתכל בי ארוכות, החריש קמעא ואמר:
"לך, חלוץ בעל הכרה, אגיד את כל האמת... מצבה חמור ביותר. אם יעמדו לה כוחותיה עד בוא הגשמים... תשאר בחיים, אבל בריאה ממש לא תהיה לעולם..." החרשנו שעה ארוכה והוא הוסיף: "אם רצונך להציל את ילדתך מוטב כי תעזבו את העמק... ואולי אף לחו"ל"... "הייתי כמוכה הלם... האם בשל דברי הרופא יש לי זכות מוסרית לעזוב את המקום?... ככל שהרביתי להרהר בדבר כן התחזקתי בדעתי כי אסור לי לעזוב... בלי משים עולה בליבי זכר עקדת יצחק. אולי גם אני הועמדתי בנסיון לבחון את נאמנותי למולדת... ולא לחשוך את בתי, את יחידתי... עבדול חליק הקביל את פני... שאלתי אותו למספר
ילדיו והוא סיפר לי כי מבין השמונה שנולדו לו מתו ארבעה עוד בינקותם ממחלת הקדחת, ושניים מבין הארבעה שנותרו בחיים אף הם נגועי קדחת. ביקשתי לראותם ונרעדתי למראה פניהם הצהובים ובטנם הנפוחה והבולטת...

....והילדה הוסיפה לרזות. בלילות הייתי ניגש אליה ומסתכל בה. היא שכבה ללא נוע, עיניה פקוחות ושותקת... למה אין היא בוכה? יש ונדמה לי כי היא שולחת בי מבט מאשים, ואיני יכול לשאתו. יקרה שלי, האם תהיי קרבן?*" דאגתו ויסוריו של זאב לא משל היו. שורת המצבות הקטנות יעידו על כך. שנת
תרפ"ח נוטלת חייהם של שלושה עוללים בני שנה וילדה רכה בת חמש: קשט, עובד, עמירם ואסתר ספיר... על המכות הרבות שהוכו הנה נוספה גם זו. ניצני ההמשך נבלו באיבם. מי שבישרו את הנורמליות, הקביעות, העתיד... בעמדם כאן סביב הקבר הקטן מה חשו, במה הרהרו? בילדיהם שלהם ובגורל
הצפוי להם? בילדים שעדיין לא נולדו? כמה נשכו את שפתיהם ובעיניים דומעות מלמלו כזאב דור-סיני: "לא אסוג..." וכמה נטשו בשברון לב ובתחושת כשלון ובגידה?

בה’ אדר תרפ"ח נהרג יהודה בן זלמן וולפזון ובי"ח בתמוז נמהלת שמחת הדיש באבל על מות זאב פרידין שנהרג ע"י מכונת הדישה. על המצבה חרטו חרביו את המילים הללו: "לא בספר הזהב כי אם בספר העבודה נרשמת, כבוד לנצח". מבלי משים עולה לפנינו סולם הערכים של החברים. מה חשוב בעיניהם. מהו שמכבד את האדם - העבודה. העבודה אינה רק אמצעי קיום. העיסוק וההתמודדות בה הם דבר שמתגאים בו. הנכשל והמתקשה נכלם ונעלב. עתה נבין כי לקשיי העבודה נוספה לאלה שלא עמדו בה או שנדמה להם שנכשלו תחושה קשה ומצוקת נפש שעלו על קשיי העמל והתנאים עצמם.

אריה בן שלמה אנדרמן נרצח, אך מתוך הכתובת מתגלה לנו עובדת היות בית חולים בעין-חרוד. אלה המכירים את בתי-החולים של היום יתמהו: בית-חולים בעין חרוד?! אז?! ובכן, כל ביה"ח כולו היה אז
צריף עלוב והוא יסודו של ביה"ח המרכזי בעמק (היום בעפולה) וראשיתה של קופ"ח הכלליח של ההסתדרות. האם קיומו של ביה"ח הפרימיטיבי והקטן הקטין את תמותת התינוקות? על כל פנים, בתרפ"ט (1929) נפטרת מרים בת השנה.

הלויות אינן נפסקות והופכות עניין של שגרה, אך מותם והסתלקותם של חברים קרובים, שעמדו כתף אחת עמך בקושי ובסיפוק, בעצב ובשמחה, אינו דבר שמתרגלים אליו שלושה קברים נוספים לקברה של מרים הקטנה ניכרים בתרפ"ט. קבריהם של פריל פקר בת ה-33, עליזה פס בת ה-21 ואברהם נוזי’ק בן ה-35.
בתר"צ (1930) נהרג יצחק פרנקל בן ה-27 בשמרו על הכרם. לא די בקדחת, בטיפוס, בעבודה הקשה הדורשת קרבנות... האוכלוסיה הערבית הדלילה שישבה בשולי העמק לא היתה הומוגנית ביחסה למתיישבים היהודיים. חלקה ראה בשוד וגניבה פרנסה לגיטימית (בעיקר הבדואים שבאו ממזרח לירדן),
חלקם גילה יחס אנושי פשוט שהפך לעיתים לידידות, כאשר הוסרו מעט מחיצות החששנות והזרות, חשדנות וזרות שטופחו לעיתים ע"י מסיתים לשנאה ולרצון להתנכל ליהודים המתכוונים "לנשל" את הערבים.

בשלהי תרפ"ט פורצים מאורעות דמים בארץ. באוגוסט 1929 (תרפ"ט) נערך טבח ביהודי חברון. מותקפים עקרון, כפר אוריה, חולדה, באר טוביה, הרטוב, מוצא רמת רחל והרובע היהודי בירושלים. בכל ההתקפות הללו רבים הקרבנות היהודים. בנוה יעקב ובעטרות שמצפון לירושלים נהדפות ההתקפות ע"י
המגינים. היהודים וכן נהדפות ההתקפות על הקיבוצים חפציבה ובית אלפא שממזרח לעין חרוד. כן נערכות התקפות של פורעים ערבים בחיפה, בעכו ובמשמר העמק. כאן המחיר אינו כבד יחסית. "רק" יצחק. אך כלום הייתה ב"רק" הזה משום נחמה? הארץ הייתה קטנה, אנשים הכירו זה את זה, וכל קרבן צרב בכאב את ליבות כולם. והייתה דאגה עמוקה לגורל ההתיישבות והמפעל הציוני כולו. המשטרה הבריטית לא תמיד הצליחה להתגבר על הפורעים ולשמור על הסדר, וכוח המגן העברי היה מוגבל וחסר נסיון... בתר"צ נפטרה גם תהילה טלי בת ה-27.

תרצ"א (1931) היא שנת שקט בבית העלמין, ובכל זאת... יהודה טוביה, נער בן 19 אשר הגיע אל העמק מאמריקה, מוטמן באדמת הגלבוע. בשנת תרצ"ב (1932) שולחת בלה ליפשיץ יד בנפשה...
הלל לבנון נפטר בשנת הל"ב לחייו ואייזיק חייקין בן ה-33 מותיר אחריו את אשתו האוהבת והכואבת שפרה )קברה סמוך לקברו ולפי הכתובת זכתה להאריך ימים אחריו.

בתרצ"ג (1933) הולכת לעולמה מלכה הנדל בת ה-32. בתרצ"ב נפטר בתאונה במעיין חרוד דובניקוב בן ה-23 ובאותה שנה מובא כאן למנוחת עולמים זלמן וולפזון והוא בן 73. בן 73?! מוזר, מה לזקן הזה בין הצעירים?! וולפזון... וולפזון... הרי זהו אביו של יהודה וולפזון שנהרג בתרפ"ח בתאונת עבודה בגורן. בן 66 היה זלמן בהגיע אליו הבשורה על מות בנו, קם ובא למלא את מקומו... כמה שנים חי כאן בין הצעירים? מהו הכוח שהניעו? מאין שאב את הכוח להתמודד עם קשיים שצעירים ממנו לא עמדו בהם?!

ושוב הומה בית העלמין הקטן. אסון רודף אסון. מתתיהו שרייר בן ה-33 משדה נחום... תרצ"ה (1935) ארבע עשרה שנים עברו מאז תקעו הראשונים את יתדם ליד המעין והמאבק נמשך. שלום שנירר שעלה מגרמניה מאבד עצמו לדעת והוא בן 27. גדעון אוריאל, צעיר בן 24 שולח גם הוא יד בנפשו. וכמו אין די במכות הניחתות בזו אחר זו טובע באותה שנה במימי הסחנה (גן השלושה) חנוך נימנוב והוא בן 27.

תרצ"ו (1936) שוב פורצים מאורעות דמים בארץ. בי"א בחשוון נופל הראשון בחללי הישוב. משה רוזנפלד שהתגייס לשרות המשטרה מוצא את מותו במרדף אחרי שני אנשי כנופיה בגלבוע. הארץ כולה סוערת, ברחבי העמק מוצתים שדות החיטה שהבשילה, בהרים מוצתים יערות הקרן הקיימת, ישובים מותקפים... דוד שטורמן, שחלק משנות ילדותו עברו עליו בבית הילדים בעין חרוד, מוצא את מותו בשרות המשטרה. בשנה זו מוצאים את מותם גם דוד מוזס שעלה מגרמניה, וישראל קליימן.

שנת תרצ"ז (1937) המאורעות נמשכים בעמק בית שאן עולה על הקרקע בין לילה ישוב חדש תל עמל (ניר דוד). מושג חדש, פטנט חדש של ההתיישבות היהודית כנגד המצרים את צעדיה, הממשלה הבריטית והערבים - חומה ומגדל.

ועדת פיל, ועדה ממשלתית בריטית, מפרסמת את מסקנותיה: "יש לחלק את הארץ בין היהודים והערבים..." דאגות גדולות, חרדות גדולות, ובעין חרוד ידועת המכאוב גם דאגות "קטנות": ארבעה עוללים, אשר טרם הבינו את המאורעות הגדולים המתחוללים סביבם, מובאים כאן לקבורה. בזה אחר זה מלוים החברים וההורים את משה בן השנה, את עובד, יורם בן השנתיים ונורית... גם ציפורה
רזניק (22) וצפורה שטרן (21) לא יצאו עוד מכלל נערות... ואליהו במיטב שנותיו...
תרצ"ח (1938) מאורעות הדמים נמשכים בכל חלקי הארץ. מדי יום מתבשר הישוב על חללים נוספים. בט"ו בטבת נרצח שמעון לס בן ה27-, אך הצער והכאב נמהלים במעט גאוה ותקוה: בחצר עין-חרוד מלבינים אוהלי פלוגות הלילה המכות מדי לילה באנשי הכנופיות. מראה הקפיטן הצנום שספר התנ"ך לא מש מידו. מראה הבחורים אנשי הישובים על נשקם וצלליות החומקות באפלולית אל מעבר לגדר עם ערב, אלה השרו בטחון, תקוה וגאווה. עד כמה היו זקוקים לעידוד הוריהם של אסתר ואברהם דרובנים
שנפטרו בזה אחר זה באותה שנה, אברהם בן 4 ואסתר בת שנה אחת... בן 21 נפטר זאב, וראובן כספי הגיע כבר לשנת ה-38. בח’ באלול מובא למנוחת עולמים יקים הס, מראשוני הנמלטים מצפורני היטלר ערב פרוץ מלחמת העולם.

עננים קודרים מעיבים על שמי הישוב בארץ-ישראל ועל שמי העם היהודי בתפוצות. הישוב כולו נאבק על קיומו וכל ישוב לבדו בדרך מלאת מכשולים וקשיים נושא עיניו קדימה... במה מצאו האנשים עידוד בדרכם הקשה, בצמיחת ישובם בתנופה הגדולה של העליה וההתיישבות שתחילתה ב-1933 והיא הולכת
ונמשכת. רעיה קרפובסקי היתה ודאי גם היא שותפת לתקוות ולחרדות עד שעלה עליה הכורת והיא בת 37. הנוכל להבין את רגשות האנשים את כובד המעמסה, את שהיה מונח על ליבם?! בת 23 היתה לאה הרשהויט כאשר לא יכלה לשאת עוד. מה העיק על ליבה הצעיר? מה החניק וקבר את האופטימיות הטבעית כל-כך לצעירים בני גילה? אביב בארץ, הגלבוע כולו עוטה שלמת פרחי בר צבעוניים ושמש אביבית מתרפקת על הסלעים הבהירים ועל אדמת העמק הכהה. סביב הקבר הפעור מוחים דמעה חברי עין חרוד הכואבים את לכתה של לאה, שקצה בחייה. האביב בכל הדרו אכן ימות, ויפנה מקומו לקיץ, אך לעת השנה יקום שוב לתחיה ואביבה של לאה נקטע ולא ישוב... תם סיפור בית העלמין, אך לא תם סיפורה של עין חרוד, תל יוסף, גבע, כפר יחזקאל, בית אלפא ועוד רבים רבים אחרים. ממול על גבעת קומי והגבעות השכנות נראים הישובים הפורחים הטובלים בירק ומעידים כאלף עדים כי לא נכזבה התקווה...

הערות

א. תאור 16 השנים הראשונות של עין חרוד נעשה כאן בעיקר על-פי המידע שאפשר ללקט בבית העלמין. רק מדי פעם חרגתי והוספתי מעט מידע להבהרת הרקע. כסיכום כדאי אולי להוסיף סיכומים וממוצעים סטטיסטיים.
ב. אפשר לשלב בטיול זה ביקור בתערוכת הכלים החקלאיים בעין חרוד וביקור בבית שטורמן. חשוב שביקורים אלה יערכו אחרי הביקור בבית הקברות.
ג. יתכן ומסגרת הזמן תקשה על המדריך לערוך סיכומים בבית הקברות. סיכום כזה יכול להערך גם אחרי הטיול בתנאי שיאספו כל הפרטים בשטח, תתקבל התרשמות כללית ותערך סקירה על פי השנים.
ד. אם נושא ההתישבות נלמד בכיתה, מן הראוי להקדים את הטיול ללימוד ולקריאה. יש חשיבות מכרעת להזדהות ולהמחשה ולחויה שתשרה על המעמיק ולומד את הפרטים. אל יחשוש המורה לידיעות המצומצמות של תלמידיו לפני הטיול. אלה יורחבו, יעמקו ויהיו בעלי משמעות רק לאחר שתיווצר ההזדהות,
המעורבות והרגשות האנושיים שיתעוררו בטיול.

נספחים:
בית הקברות הישן של עין חרוד בגדעונה תרפ"ב-1922
1. נחמה אברונין - אדר תרפ"ב - בת 23 (שורה 8 מצ’ 8 מלמעלה).
2. רוזין אהרון - אדר תרפ"ב - בן 24 (שורה 8 מצ’ 9 מלמעלה).

תרפ"ג 1923-
1. מאיר מלצמן - חיל המשטרה המעולה -תרפ"ג (שורה 7 מצ’ 7 מלמטה).
2. טוביה אנגל - תמוז תרפ"ג - בן 23 (שורה 8 מצי 10 מלמעלה).
3. יהודה שוסטר - תמוז תרפ"ג - בן 21, נפל במחצבת עין חרוד (שורה 8 מצ’11 מלמעלה).

תרפ"ד 1924-
1. יעקב ויסר - י"ז בניסן תרפ"ד - שלח יד בנפשו (שורה 7 מצ’ 4 מלמטה).

תרפ"ו 1926-
1. חיים פלקסר - י"ד בתמוז תרפ"ו - בן 25, עלה לארץ בתרפ"ב (שורה 8 מלמעלה מצי 7).
2. צפורה לבית זמיר - ט"ו בשבט תרפ"ו - בת 18, שנה ד’ לעלותה (שורה 9 מצ’ 1 מלמטה).
3. יוסף חרמוני - תרפ"ו - בן 26, עלה בשנת תרפ"א. כתובת: "פה טמון צעיר הענפים בצמרת איללנו שנקטף בדמי עלומיו".
4. צפורה וילנסקה - תרפ"ו (שורה 9 מצ’ 5 מלמטה).
5. אסתר לוברסקי, תרפ"ו - בת 23 (שורה 9 מצ’ 6 מלמטה). כתובת: נקטפה בעצם התגשמות חלומותיה. בצד - "שלום לעפרך חברתי - משה".
6. אביגדור בן דב ויינר - תרפ"ו, בן - 35 נפטר מטיפוס.
7. לאה שנאורסון - תרפ"ו - בת 27, נפטרה. עלתה תר"פ (שורה 9 מצ’ 9 מלמטה).

תרפ"ז 1927-
1. זכאי גלזר - תרפ"ז - בן 22, בן רחובות (שורה 7 מצ’ 2).
2. דור בירנבאום - תרפ"ז - בן 25, נהרג ע"י הרכבת. (שורה 7 מצ’ 11).
3. אברהם פרוינד - תרפ"ז - בן 21, נהרג בעבודה מנגיחת פר (שורה 7 מצ’ 21).
4. ישראל בן נתן, תרס"ג-תרפ"ז, בן 24, בערב שבועות נפטר (שורה 8 מצ’ 6 מלמעלה).
5. רחל בת אוריה, תרנ"ג-תרפ"ז, בת 34, חברה במשק ע"ח (שורה 9 מצ’ 10 מלמטה).

תרפ"ח 1928-
1. קשט, תרפ"ז-תרפ"ח, בן שנה (שורה שלישית מצ’ 4 מלמטה).
2. הילד עובד, תרפ"ז-תרפ"ח, בן שנה (בין השורות).
3. עמירם, תרפ"ז-תרפ"ח - בן שנה (שורה 7 מצ’ 1 מלמעלה).
4. אסתר ספיר, תרפ"ב-תרפ"א, בת 5 (שורה 7 מצ’ 4 מלמעלה).
5. יהודה בן זלמן וולפזון, תרנ"ו-תרפ"א, בן 31, נהרג בה’ באדר (שורה 7 מצ’ 9 מלמעלה).
6. זאב בן פסח פרידין - י"ח בתמוז תרפ"ח, נהרג בעבודה בגורן ע"י מכונת הדישה בע"ח (שורה 9 מצ’ 2 מלמטה) כתובת ל - 6"לא בספר הזהב כי אם בספר העבודה נרשמת כבוד לנצח".
7. אריה בן שלמה אנדרמן - רוקח בבית החולים בעין-חרוד. נולד בגליציה בניסן תרנ"ה. עלה ארצה בתרפ"ח. נרצח במיטב שנותיו ביום כ"ה בתשרי תרפ"ח. בן 33. (שורה 9 מצ’ 7 מלמטה).

תרפ"ט 1929-
1. מרים, תרפ"ח-תרפ"ט - בת שנה (שורה שלישית 1 מלמטה).
2. פריל פרק - תרפ"ט - בת 33 (שורה 7 מצ’ 3 מלמטה).
3. עליזה פס, תרס"ח-תרפ"ט, בת 21 (שורה 7 מצ’ 6 מלמטה).
4. אברהם נוז’יק - תרפ"ט - בן 35 (שורה 7 מצ’ 13 מלמטה 2)

תר"צ 1930-
1. יצחק פינקל - תר"צ - בן 27, נפל בשמירה בכרם (שורה 7 מצ’ 12 מלמטה).
2. תהילה טל - תר"צ - בת 27 (שורה 9 מצ’ 3).

תרצ"א 1931-
1. יהודה טוביה, תרע"ב-תרצ"א, בן 19, נולד באמריקה (שורה 10 מצ’ 5
מלמעלה).

תרצ"ב 1932-
1. בלה ליפשיץ - תרצ"ב - שלחה יד בנפשה (שורה 8 מצ’ 5 מלמעלה).
2. הלל לבנון - תרצ"ב - בן 32 (שורה 10 מצ’ 8 מלמעלה).
3. איזיק חייקין - בן 33 (לידו אשתו שפרה שזכתה להאריך ימים, שורה 10
מצ’ 9 מלמעלה).

תרצ"ג 1933-
1. מלכה הנדיל - בת 32 (שורה 10 מצ’ 7 מלמעלה).

תרצ"ד 1934-
1. זלמן וולפזון - בן 73 (שורה 7 מצ’ 8 מלמטה)
2. אברהם דובניקוב - בן 23, נפטר בתאונה במעין חרוד (שורה 3 10 מל’)

תרצ"ה 1935-
1. מתתיהו שרייר - בן 33 (משדה נחום, שורה 1 ,10 מלמעלה)
2. שלום שנירר (ממינכן) - בן 27, שלח יד בנפשו (שורה 10 מצ’ 2 מל’)
3. גדעון אוריאל - בן 24, שלח יד בנפשו (שורה 10, מצ’ 5 מל’)
4. חנוך נימנוב - בן - 27 טבע בסחנה.

תרצ"ו 1936-
1. דוד מוזס (מגרמניה) - בן 31 (שורה 8 מצ’ 4 מלמעלה)
2. הסרג’נט משה בן שלמה יצחק רוזנפלד - נולד כסלו תרס"ה במנחמיה, נפל חלל בהר הגלבוע בעמדו על משמר הלאום י"א מר-חשון תרצ"ו - בן 31. הכתובת - הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים. ראשון חללי הישוב במאורעות הדמים תרצ"ו. (שורה 11 מצ’ 3 מלמטה).
3. קליימן ישראל - בן 40.
4. דוב שטורמן, ט’ שבט תרצ"ו - בן 21. הכתובת: ד.ש. ע"ח חניך בית הילדים. התגייס למשטרה. על משמרתו קופד פתיל חייו (שורה 11 מצ’ 6 מלמטה).

תרצ"ז 1937-
1. הילד משה בן מאיר, תרצ"ו-תרצ"ז - בן שנה (מצ’ בודדת בשורה 6 למעלה).
2. הילד יורם בן יעקב, תרצ"ה-תרצ"ז, בן שנתיים (בין השורות 6-5).
3. הילדה נורית, תרצ"ו-תרצ"ז - בת שנה.
4. צפורה רזניק - בת 22 (שורה 8 מצ’ 2 מלמטה).
5. צפורה שטרן - בת 21 (שורה 8 מצ’ 3 מלמטה).
6. אליהו ס"ט עלה בשנת תר"ע - בן 47.

תרצ"ח 1938-
1. אברהם דרובנים - בן 4 (שורה חמישית)
2. אסתר דרובנים - בת שנה.
3. זאב (וילי) תרע"ז-תרצ"ח - בן 21 (שורה 8 מצ’ 1 מלמעלה)
4. ראובן כספי ע"ח, בן 38 (שורה 10 מצ’ 6 מלמעלה).
5. יקים הס, מראשוני עליית הנוער מגרמניה לע"ח ח’ באלול תרצ"ח (שורה 11
מצ’ 2 מלמטה).
6. לסי שמעון - קרבן מאורעות הדמים - ט"ו טבת תרצ"ח - בן 27 (שורה 11
מצ’ 7 מלמטה).
7. רעיה קרפובסקי - בת 37 (שורה 11 מצי 9 מלמטה).
8. לאה הרשבויט - שלחה יד בנפשה - כ"ח בניסן תרצ"ח - בת 23 (שורה 11 מצ’
10).

סיכומים ונתונים נוספים משנת תרפ"ב- 1922 ועד תרצ"ח 1938 (16 שנים)
מתו סך הכל:
תרפ"ב- 2
תרפ"ג- 3
תרפ"ד- 1
תרפ"ו- 7
תרפ"ז- 5
תרפ"ח-7  , מהם 4 ילדים
תרפ"ט- 4 , מהם ילדה אחת
תר"צ- 2
תרצ"א- 1
תרצ"ב- 3
תרצ"ג -1
תרצ"ד- 2
תרצ"ה -4
תרצ"ו -4
תרצ"ז- 7 , מהם 4 ילדים
תרצ"ח-8 , מהם 2 ילדים

סה"כ 61, מהם 11 ילדים
(הערה: יתר המצבות שייכות לתק’ אוחרת יותר, ולכן לא נלקחו בחשבון ולא נרשמו).
הגיל הממוצע שך הנפטרים כולל הילדים הוא 21 שנים.
הגיל הממוצע של הנפטרים לא כולל ילדים 25.8 שנים.
הגיל הממוצע של הילדים 1.54 שנים

תארים וסיבות המוות שנראו ראויות לציון על גבי המצבה (בעיני הקוברים)
1. טיפוס
2. שלח/ה(יד בנפשו)
3. מוות בעבודה - נפל במחצבת עין חרוד נהרג בעבודה מנגיחת פר נהרג בגורן ע"י מכונת הדישה בע"ח - לא בספר הזהב כי אם בספר העבודה נרשמת כבוד לנצח
4. חייל המשטרה המעולה
5. שנת העליה ארצה ושנת הפטירה, עם שנת הלידה ובלעדיה
6. נקטפה בעצם התגשמות חלומותיה
7. ציון מקום הלידה בחו"ל או בא"י
8. חבר(ה) במשק עין חרוד וכו’
9. סיבה בטחונית: "נפל בשמירה בכרם". "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים. ראשון חללי הישוב במאורעות הדמים תרצ"ו. נפל חלל בהר הגלבוע על משמר הלאום. "קרבן מאורעות הדמים ט"ו טבת תרצ"ח".
10. תאונות "נפטר בתאונה במעין חרוד" "נהרג ע"י הרכבת"
11. "חניך בית הילדים"

12. "מראשוני עליית הנוער מגרמניה לע"ח".
13. הילד