גדרה טיולים רגליים באזור מישור החוף

צימרים בזכרון יעקב צימרים בקיסריה צימרים בתל אביב וילות נופש צימרים בבנימינה צימרים בחוף דור צימרים יוקרתיים

גדרה

גדרה

יישוב אחר - מישור החוף

טיולים למשפחה

טיולים רגליים

המוזיאון לתולדות גדרה הנמצא ברחוב הבילויים 29 מקיים סיורים ברחוב ההסטורי הקרוי מוזיאון חוצות. גולת הכותרת היא צריף סברדלוב ומוצעות עוד חוויות ופעילויות רבות.

שלח לחבר   23/10/2011     

המוזיאון לתולדות גדרה הנמצא ברחוב הבילויים29.מקיים סיורים ברחוב
ההסטורי הקרוי מוזיאון חוצות גולת הכותרת היא צריף סברדלוב ומוצעות עוד
חוויות ופעילויות רבות.

סיפוריהם של האתרים
"בור הביל"ויים"
כאשר באה לכאן קבוצת הביל"ויים הראשונה בחג החנוכה (כ"ו בכסלו) התרמ"ה
(14 לדצמבר 1884) עמד כבר סמוך ל"בור" צריף מגורים גדול שהקים עבורם
(ברשיון) פטרונם, יחיאל מיכל פינס: "חמשה על חמשה מטר מוקף משלש
רוחותיו בספסלים רחבים מעשה ידי עצמנו, והכיריים בפינה בקיר הרביעי
סמוך לפתח והשולחן הגדול בתווך, ויהי לנו מקום פנוי בבית אך רצועה קטנה
בינות הספסלים והשולחן, ולא יכלו, איפוא, באי הבית להתהלך בו הנה והנה;
אך ראשון ראשון מהבאים מהר ולקח מקומו על הספסל. ואחד מחברינו מר יעקב
שלמה חזנוב, אומן יד למלאכות הרבה, סמך אל צלע הבית קדמה שלשה קירות
קרשים אשר כסם בגג ויהיו לאורווה לחמורינו, ולאוצר (מחסן) לכל מלאכתנו"
(דב אריאל, עמ' 76). "רשיון לאורווה לבהמות העבודה לא היה להם, ולכן
יעץ להם מויאל (נציג "מזכרת משה") לעשות חפירה שאורכה 20 מ' ורוחבה 4
מ' ולכסותה בגג רעפים, שהרי בחוק אמנם נאסרה הבניה, אך לא נאמר בו
מאומה על חפירה...
ביום ח' בחשוון תרמ'ו (17 באוקטובר 1885) החלה העבודה, ועלה בידי
הביל"ויים לחפור את הבור, אך בעוד שעסקו בהכנת העצים לגג, והנה הופיעו
"חיילים" - כפי שכונו השוטרים בימים ההם, וסתמו את הבור. לבסוף בכל זאת
הצליחו אנשי גדרה להשלים את המבנה בזכות התחכמותו של מואיל, שראוי
להביאה כאן כדוגמה של הקשרים הנפתלים עם השלטונות בימים ההם. מואיל יעץ
למתיישבים שלושה דברים: לשוב למלאכת החפירה ולהתאמץ להשלימה לפני
שיספיקו אנשי קטרה (הכפר הערבי הסמוך) להשגיח בכך; להודיע לשייחים של
קטרה כי הוא, מויאל, מזמין אותם אליו, מתוך ודאות שייענו להזמנה בתקוה
לבקשיש, ובינתיים ירויחו אנשי גדרה זמן; להודיע לקצין הממונה על
ה"חיילים", כי הוא חייב למויאל 200 לירות. אנשי גדרה עשו כדברי מויאל,
ובמאמץ גדול סיימו את ניקוי החפירה במשך הלילה. לפי יומן הורוביץ
השלימו את הגג ב2- בנובמבר 1885 בלי לעורר את תשומת לב השכנים..."
(לסקוב עמ' 242).

בית-הספר נוסד בשנת תר"ס )1900(.
יוסף ויתקין, בעל "קול הקורא" הידוע וממנהיגי תנועת הפועלים בארץ בימי
העליה השניה, היה מורה בביה"ס הביל"ויי בגדרה. "והבית - שלושה חדרים
מרווחים אשר חלונותיו נגבה מופנים לתוך גן נטוע עצי סרק... וחלונותיו
צפונה נשקפים אל הכפר "יבנה" שממנה יצאה תורת חיים לישראל להחיותו
ולקיימו עד היום הזה... ותוכנית הלימודים טרם קיבלה צורה מסויימת
וקבועה כאשר עם לבבנו, אך הצורה אליה נשאפה, ואשר נקווה להשיגנה - זאת
היא: תנ"ך, כללי הדינים הנחוצים ושני חלקי "המדריך", ידיעה מספקת בתורת
שפת עבר ודקדוקה למקרא ולכתב, לימוד דברי ימי ישראל )על פי ספרי א.ז.
רבינוביץ, תולדות עם ישראל, א-ד, וארשה 1904( וקיצור דברי ימי העמים,
ידיעה מדוייקת במפת א"י המפורטת ובמפת העולם הכללית, תורת החשבון עד
לראשית יסוד המדידה, תורת הטבע לראשית יסודי חוקות הכוחות הפועלים
בבריאה )פיסיקה( וסיפורי תולדות היצורים של שלוש המערכות )זואולוגיה("
)דב אריאל, עמ' 64-63(.

בית הכנסת
שלום סברדלוב, בנו של הביל"ויי אליהו סברדלוב, סיפר לי כי בשטח בנוי
עליו כיום בית הכנסת היה קודם לכן צריף גדול, אשר שימש כבית כנסת, חדר
תלמוד-תורה, ומקום אסיפה כללית לביל"ויים. ליד צריף בית-הכנסת היה תלוי
פעמון המושבה )כיום בצריף המוזיאון(. בוקר וערב צלצלו בפעמון כאות
להתחלת העבודה ולסיומה. צלילי הפעמון ליוו את המושבה ביגון, בשמחה ובעת
סכנה. שלום זוכר כי באחת מחגיגות הספורט ברחובות, בראשית המאה, הכריזו
חגיגית על תרומה גדולה שנתקבלה מהנדבן לצורך הקמת בית הכנסת הנוכחי.
ליד בית הכנסת, מדרום לו, עמדה בריכה אשר מימיה באו מן הבאר הראשונה,
באר בנימין.

רחוב הביל"ויים
"והדברים אשר הציקו לנו מאוד הם שבתנו בשפל ההר )סמוך ל"בור הביל"ויים",
במדרון, צפונה לרחי הביל"ויים - י.ג.( מבלי יכולת לסקור בסקירה אחת את
כל שדותינו, וגם קרבת מושבנו אל הכפר )קטרה - י.ג.( אשר נתנה היכולת
לערבים הללו לעמוד בפתחי בתיהם ולראות את כל הנעשה בתוכנו. בסיבת שני
הדברים האלה, החלטנו לבלתי נוסיף עוד לבנות כל שהו במקום הזה )במדרון
הנ"ל - י.ג.(, ונבחר, מנגב לו, הר גבוה רחב ידיים, אשר יתן לנו מחזה
מכל העברים ונקבעהו מושב לעתיד, לעת ייצא הרשיון לבנין כדת... ונחלק את
ההר למושבותיו, עשרים מטר רוחב המושב על פני הרחוב וארבעים אורכו ויהי
לחצר. וגינה לכל מושב מאחוריו" )דב אריאל, עמ' 44-43(.
צוקרמן ובלקינד מקימים צריפים על מגרשיהם החדשים בגבעה ללא רשיון,
ואחריהם יתר בני החבורה, סה"כ 6 בתי עץ.
הרי"מ פינס משיג רשיון בעזה להקים חומה לחלקות וכן באר ושאר בניינים של
צורכי ציבור בשיפולי הר המושב, כ- 300 מ' מדרום לרח' הביל"ויים.

צריף הביל"ויים
הצריף, ברח' הביל"ויים 21, שייך למשפחת סברדלוב. בחנוכה התשמ"ב נערכו בו
שיפוצים בסיוע בנק לאומי )אפ"ק לשעבר(, אשר מייסדו היה ז.ד. לבונטין,
אשר פעל רבות החל מימי העליה הראשונה כחלוץ, מתיישב וציוני. הצריף משמש
אכסניה למוצגים ומסמכים מימי ראשיתה של גדרה והתנועה הביל"ויית )הצעות
לפעילויות - ראה בהמשך(.

המטמורה
"ונאצור את התבואה בהמטמונים אשר חפרנו סביב לבתינו. להערבים אין אוצרות
(=מחסנים - י.ג.) בנויים לתבואה, אך חופרים הם באדמה קשה (=כורכר -
י.ג.) בורות עגולים כמין משפך הפוך, צר מלמעלה ורחב מלמטה, וריפדום בקש
ותבן ונתנו בהם את התבואה וכיסום היטב... והם המטמונים הנזכרים בירמ'
מא, ח: "ועשרה אנשים נמצאו בם ויאמרו אל ישמעאל (בן נתניה) אל תמתנו כי
יש לנו מטמונים בשדה, חטים ושעורים ושמן ודבש..." (דב אריאל, עמי 42).

חומת הבטחון סביב חצרות המושבה
"והרימ"פ )הרב יחיאל מיכל פינס( משתדל עם ההנהגה באודיסה לקצוב סכום
לבניין הגדר סביב המושבה אשר עליה יסמכו האורוות והרפתים, למען תהי
המושבה משומרת מפני הגנבים אשר החלו להרגיז מנוחתנו..". הביל"ויים
החליטו לא לחכות עד אשר יגיעו הכספים אלא לרכוש חומרי בניה בהקפה מאת
בעלי כבשני הסיד בכפרי השפלה. סכום הכסף התמהמה להגיע ובעלי הכבשנים
קצרה רוחם. אחד מהם, ערבי מכפר עג'ור, ארב בי"ב מרחשון תרמ"ט
)88.10.27( לישראל רוזמן, שהיה פועל אצל משפחת בלקינד, ויחד עם שני
שודדים נוספים הכוהו וגזלו את סוסו ממנו. תושבי גדרה נזעקים, רדפו
אחריהם ותפסו במרחק שתי שעות רכיבה מן המושבה את ה"עג'ורי", ראש
השודדים, יחד עם הסוס הנגזל. את הסוס החזירו לאורווה ואת השודד שמו
מאחורי סוגר ובריח בגדרה. הם חששו להובילו למשפט לעזה, בירת החבל ומקום
מושב השלטון דאז. פן יסייעו לו הכפריים הערבים בדרך. לפיכך נשלח רץ
להודיע להרימ"פ )רבי יחיאל מיכל פינס(. השכנים הערבים, אנשי כפר קטרא,
התגודדו בחצות הלילה בנשק ומקלות סביב המושבה-גדרה בנסיון לחלץ את
השבוי בכוח. הגדרתיים החליטו להלחם. ונעלו את הנשים בבית משתי סיבות:
ראשית, לשם שמירה והגנה עליהן. שנית "לבלתי תמסנה את לבבינו
בצעקותיהן..." ונצא כשנים-עשר איש במקלות ואבנים ולאחדים מאיתנו היו גם
רובים". שני המחנות נפגשו והחליפו ביניהם חרפות וגידופים "ואנחנו
מייראים אותם ברעם קול רובה ונבריחם מעלינו".
כעבור שעה נתחדשה המלחמה ומאבני הקלע הרבות נפגעו קלות שני אנשים,
ביניהם הזקן, רבי מאיר בלקינד, שהמשיך במערכה למרות הפגיעה. לפתע נשמעו
קולות תרועה. תגבורת פרשים יהודיים הגיעה מעקרון וראשון לציון אל
המושבה. ערביי קטרא נסוגו. התגבורת נשארה לשבת בגדרה. בערב, בהתקדש
השבת, העמידו שנים-עשר איש על המשמר בארבע פינות המושבה, שלושה לכל
פינה. לאור הלבנה ראו כי אנשי קטרא מתכוננים להתקפה, וברגע שהחלו
הערבים ביללות התקפה, הגיעו לפתע חיילים תורכים מיפו ולמחרת גם מעזה,
ויאסרו 4 מאנשי קטרא אשר נחשדו כי המה בראש הקושרים ויקחו עמם גם את
האסיר ה"עג'ורי".

הבאר הראשונה וטחנת הקמח
אליהו שייד, הפקיד הראשי של הברון בארץ, שכנע את רוטשילד לממן חפירת באר
לגדרה. הברון רוטשילד נעתר ותרם 000,7 פרנק ו"חובבי ציון" הוסיפו
אלפיים פרנק. הגדרתיים קראו לבאר על שם הברון ללא אישורו, כי הוא לא
נענה לבקשתם לעשות כן, בשל טינתו נגדם על השתתפותם במרידות נגד פקידיו
במושבה ראשון לציון.
צבי הורוביץ כותב בזכרונותיו שרק בשנת 1895 הרשה הנדיב לקרוא את הבאר על
שמו.
בגדרה מספרים כי לשם בניית הבאר נוסדה חברה מיוחדת ששמה בא"ר - ראשי
התיבות של "בנימין אדמונד רוטשילד". ב12- במרץ 1888 הוחל בחפירה בשמחה
גדולה, אך רק ב28- בפברואר 1889 כלומר כעבור שנה - נתגלו מים בעומק של
45 מטר.
יהודה גרוזובסקי-גור מוסר דו"ח מגדרה משנת :1899"במשך השנה שעברה
נתווספו במושבתנו דברים אחדים כלליים... טחנה ומשאבה בכוח הקיטור.
המשאבה מעלה מים אל הבריכה הגדולה אשר בנו עתה בטבור המושבה )הבריכה
היתה סמוכה לחזית בית הכנסת המרכזי "ישורון" דהיום - י.ג.( ובטחנה
יטחנו חטים של האיכרים וערביי הכפרים מסביב. את הטחנה והמשאבה נתנה לנו
הנדינה הברונית ק.ד. הירש. מהטחנה קיוו האיכרים בתחילה יותר, כי הבטח
הבטיחום להביא מכונה גדולה אשר תשאב מים ותעלם עד הבריכה וגם תטחן
בשנים-אשר קנטר ליום )קנטר שווה כ300- ק"ג(" )גרוזובסקי-גור עמ' 111(.
עקב מחדל שנעשה ברכישת המנוע לא הוגשמו הציפיות. רק ב1902- הושג הכסף
הדרוש לעשיית התיקונים הדרושים הן במשאבה והן בטחנה.
הזרמת מים לבתים הותקנה רק ב1912-. עד ראשית המאה העשרים השתמשו
הביל"ויים בגלגל )אנטיליה( הסובב בכוח אדם. העמידו שני שכירים ערביים
אשר מילאו את הבריכה יום יום וקיבלו את שכרם בתמורה חמישים פרנק
לחודש.

בית הגת ומפעל הקוניאק
עם הגידול הרב בכמויות הענבים מכרמי גדרה קיוו המתיישבים כי יבוליהם
יתקבלו ביקבי ראשון לציון שהחלו לפעול ב1890-, אך פנייתם לברון לא
נענתה. בשנת 1892 פנו לברון רוטשילד בבקשה לסייע בידם להקים יקב בגדרה,
אולם הברון לא נענה גם לכך בטענה שאין לבנות יקב כל עוד אין יודעים מה
טיב היין ומהם סיכויי השיווק. כתגובה לכך החליטו אנשי גדרה לפנות
לייצור קוניאק באישור "הועד האודיסאי", אולם היה עליהם לרכוש מתקנים
מתאימים ובשל כך שקעו בחובות. תעשיית הקוניאק עלתה יפה, אלא שהיה עליו
לעמוד שנתיים עד היותו מוכן לשיווק, ובינתיים לא היתה הכנסה מן הענבים.
זאת ועוד - לא היה מקום לאחסון הקוניאק. בסופו של דבר שילם "הועד
האודיסאי" את מחיר מתקן הזיקוק בלבד, ולפיכך לא היה מנוס מהפסקת הייצור.
בשנת 1895 באה הגאולה לענבי גדרה עם הסכמת הברון לקבלם סוף-סוף ליקב של
ראשון לציון.
מפעל הקוניאק בגדרה המשיך להתקיים עוד כמה שנים בגלגולים שונים )ראה
לסקוב עמ' 332-329(. שלום סברדלוב סיפר לי כי בהיותו נער דורך היה יחף
ענבים בגת במשך יום שלם יחד עם יתר נערי המושבה. תמורת יום עבודה כזה
היה מקבל 2 סחטוטים )מטבעות נחושת טורקיות(, ולעת מצוא קופץ היה על
החמור, יחד עם אחיו או חבר, ורוכבים מהלך 4 שעות ליפו. בדרך היו חוטפים
מדי פעם מכות מהשבאב של בית דג'ן ויעזור, אך בהגיעם ליפו היו קונים
"בוזה" גלידה ו"עושים חיים".

מסלולי טיולים נוספים