מאשקלון ועד גשר עד הלום - סיפור הלוחמים בהתקפה המצרית

רקע

הצבא המצרי פלש לתחומה של ארץ ישראל ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל. פלישתו נתבצעה בשני צירים עיקריים:

א. ציר פנים הארץ: אל-עריש, אבו-עגילה, באר-שבע, חברון, ירושלים.

ב. ציר החוף: אל-עריש, עזה, מגדל (אשקלון), גשר עד-הלום.

מטרתו העיקרית של הצבא המצרי הייתה כיבוש תל-אביב בתוך יומיים מתחילת הפלישה. בדרכם לתל-אביב, נתקלו המצרים בהתנגדות מצד היישובים נירים, כפר דרום ויד-מרדכי. ההתקפות המצריות על נירים וכפר דרום נכשלו. ב-24 במאי כבש הפולש המצרי את יד-מרדכי לאחר שישה ימי מערכה (ראה להלן). ב-29 במאי נעצר הצבא המצרי בגשר עד-הלום. הייתה זו הנקודה הצפונית ביותר בציר החוף, שאליה הגיע הצבא המצרי.

תיאור המסלול

את טיולנו נתחיל בצומת אשדוד, בכביש הפונה דרומה לכיוון אשקלון. לאחר נסיעה של כ-6 ק"מ נגיע אל פארק עד-הלום (הגשר נמצא כק"מ אחד דרומית לצומת גן יבנה). ניתן לזהותו על-פי מצדית (פילבוקס) הנמצאת מימין (ממערב) לכביש. נחלוף על פני הגשר וניסע דרומה, כחצי ק"מ. נפנה ימינה לכיוון אשדוד. בעיקול הראשון של הכביש מצד ימין (צפון, בסמוך למוסך אגד) מצוי שביל עפר. נחנה את הרכב לצד הדרך, וזו תוביל אותנו לגשר עד-הלום. ב-29 במאי הגיעו המצרים אל ואדי סוכרייר - הוא נחל לכיש. הם לא התעכבו בניצנים (אודותיה ראה להלן). בהגיע המצרים אל הגשר, מצאוהו מפוצץ. הגשר פוצץ קודם לכן בידי חבלני חטיבת גבעתי, בליל ה-12 במאי 1948, במסגרת מבצע "ברק" לטיהור מרחב הדרום. המצרים אשר הגיעו לגשר המפוצץ נאלצו להתעכב בדרכם ליבנה. חניה זו נמשכה עד הנסיגה הכללית, והצבא המצרי מעולם לא מימש את תוכניתו להגיע לתל-אביב ולהתחבר שם לצבא הירדני, שלחם עדיין בחזית המזרחית, כשהוא נעזר בכוחות עיראקיים. הגשר המפוצץ, התרחקות קווי ההספקה המצריים, הטרדות חטיבת גבעתי בסיוע חיל האוויר ואי השלמת תוכנית הפלישה על-ידי צבאות ערב, כל אלה גרמו לצבא המצרי להיעצר בנקודה זו. מעולם לא חצה הצבא המצרי את נחל לכיש צפונה, ומכאן שמו הסמלי של הגשר - עד-הלום. נחזור לכביש החוף ונמשיך בדרכנו דרומה (ימינה). לאחר כ-7 ק"מ נפנה ימינה (מערבה) אל כפר הנוער ניצנים. בצומת הבאה נפנה ימינה, עד לשער כפר הנוער ניצנים. כאן נחנה את הרכב ונצא לסיור שייארך כשעה.

קיבוץ ניצנים הוקם בשנת 1943 על-ידי חברי תנועת הנוער הציוני. ביוני 1948 נכחו בקיבוץ 141 איש, חלקם אנשי המשק וחלקם אנשי חטיבת גבעתי. בליל ה18-17 במאי פונו ילדי ניצנים יחד עם ילדי כפר מנחם, גת, גלאון ונגבה למקום מבטחים במבצע שנקרא בשם: מבצע "תינוק". בערב ה-6 ביוני החלה הפגזה על ניצנים וסביבתה. ההתקפה עצמה החלה בבוקר ה-7 ביוני, כשהיא מלווה באש תותחים, טנקים ומטוסים. באותו בוקר חדר אחד הטנקים המצריים אל עבר גבעת מכלי המים (א). הלוחמים נסוגו אל עבר חדר-האוכל (ב). המצרים המשיכו להתקדם דרומה בתחום המשק, ובו בזמן החליט מפקד המקום, אברהם שוורצשטין, לנוע אל עבר ה"ארמון" (ג). הארמון הוא בית-פרדס מאדמות הכפר חממה, שנרכש על-ידי ה-קק"ל. בשנת 1942. בארמון התבצרו הלוחמים והפצועים, ולאחר כמה שעות קרב, כאשר התחמושת הלכה ואזלה ומספר הפצועים הלך וגדל, הוחלט לסגת לכיוון דרום-מערב. אולם גם מכיוון זה נתקלו הלוחמים באש אויב עזה. בידי אברהם הייתה נתונה ההחלטה אם להמשיך במערכה, בידיעה שכל אנשיו ייהרגו וייפצעו, או להיכנע. אברהם בחר באפשרות השנייה. "...באין ברירה הם הניפו דגל לבן וחיכו לשוך היריות. וכשאלה נשתתקו, הלכה מירה בן-ארי, קשרית הקיבוץ, עם המפקד לישא וליתן בדבר כניעתם. על גבעה אחת ניצבו שלושה קצינים מצריים. כשקרבו כדי רווח צעדים אחדים, שלף אחד משלושת הקצינים את אקדחו והריק את המחסנית במפקד, שקרס תחתיו. כהרף עין נשלף האקדח בו הותירה מירה כדור אחד עבורה. היא מכוונת אל עיניו וכבר זה מוטל פרקדן... אחד משני הקצינים שלף את אקדחו, כיוון, ירה ופגע בה - מירה צונחת". (קטע שנכתב לזכרה של מירה בן-ארי). לאחר מות המפקד נכנע היישוב סופית, ותושביו נלקחו בשבי בתהלוכת ניצחון דרך מג''דל, עזה ורפיח לקהיר.

הנקודה שוחררה במבצע "יואב" לאחר הסכמי שביתת-הנשק שנערכו ברודוס ב-1949. אז חזרו אנשי ניצנים והקימו את הקיבוץ מזרחית לכבשי החוף. בניצנים הישנה הוקם כפר הנוער ניצנים שהוא בית-ספר חקלאי של תנועת הנוער הציוני. ב-1983 הוקם ב"ארמון" בית-ספר שדה של החברה להגנת הטבע, ובשנת 1986 שופץ ה"ארמון", והוא משמש כאכסנייה. במקום עתיד לקום חדר הנצחה עם תוכנית אור-קולית. מכפר הנוער נחזור לכביש החוף. נמשיך דרומה עוד כ-500 מ'', עד לפנייה שמאלה (מזרחה). נחלוף על פני הכניסה לקיבוץ ניצנים, ולאחר 1 ק"מ נגיע לעיקול בכביש ובו נפנה שמאלה (צפונה) על-פי שילוט לגבעה 69. גובהה של הגבעה 69 מ'' מעל פני הים, ומכאן שמה. ממנה - תצפית אל כביש החוף ואל כפר הנוער ניצנים, בניצנים הישנה. עד ל-7 ביוני שימשה הגבעה כמשלט לכוחותינו - משלט שהוחזק שלא באופן קבוע, לצורך אבטחת השיירות שעשו את דרכן אל ניצנים. בליל ה-8 ביוני, לאחר נפילת ניצנים, נתפסה הגבעה בידי כוח מחטיבת גבעתי. המצרים ניסו לכבוש את הגבעה, ובניסיון השלישי, ב-9 בחודש יוני, נפלה הגבעה בידי המצרים לאחר נסיגה בלתי מתוכננת של כוחותינו. הידיעה כי הגבעה נפלה הייתה מהלומה לחטיבה כולה.

כיום מתנוססת על הגבעה אנדרטה לזכר לוחמי חטיבת גבעתי וכן ניצבים שם שלושה מכלי מים שבנו הבריטים בראשית שנות הארבעים לצורכי המחנה שהיה סמוך לניצנים. הטנק המוצב במקום הוא טנק שלל, שהובא לכאן לאחר מלחמת ששת הימים. מגבעה 69 נחזור לכביש החוף ומשם דרומה (שמאלה). נחלוף על-פני העיר אשקלון, ולאחר כ-14 ק"מ נגיע לצומת יד-מרדכי. כ-100 מ'' דרומית לצומת נפנה ימינה, לקיבוץ יד-מרדכי, וניסע לפי השילוט אל עבר שיחזור הקרב (הכניסה בתשלום). יד-מרדכי הוקמה בשנת 1943 על-ידי אנשי "השומר הצעיר" וכונתה מצפה-ים. לאחר מרד גטו וארשה, שבמהלכו נהרג המפקד מרדכי אנילביץ, שונה שם המקום ליד-מרדכי.

את המכונית נחנה בחניה ליד השיחזור ונעלה אל עבר אתר השיחזור, המתאר את התקפת הצבא המצרי העולה בהמוניו על הקיבוץ. ההתקפה על יד-מרדכי החלה ב-48.5.17, יומיים לאחר פלישת המצרים, ונמשכה כ-6 ימים, שבמהלכם הוכיחה יד-מרדכי גבורה ודבקות בקיומה של הנקודה העברית, אל מול האויב המצרי. מספר רב של הסתערויות מצד המצרים נתקלו בהתנגדות חריפה, והמצרים ספגו אבידות רבות. במשך שישה ימים הצליחה יד-מרדכי לעכב את המצרים, אולם ביום האחרון נסוגו לוחמיה לקיבוץ גברעם, והנקודה נפלה בידי המצרים. כעבור חצי שנה, עם סיום מבצע "יואב", שוחררה יד-מרדכי, וחבריה חזרו והקימו את הריסותיה. במקום, סמוך למגדל המים הישן של הקיבוץ, ניצב פסלו של מרדכי אנילביץ, שפוסל בידי נתן רפפורט ז"ל. פסל זה ממחיש את הגבורה והאומץ, שבאמצעותם הוביל המנהיג את אנשיו אל הקרב. בקיבוץ קיים מוזיאון, המציג את הנושא "משואה לתקומה". המוזיאון ממחיש את המעבר מהשואה להעפלה ולהתיישבות, באמצעות הצגת תמונות ומסמכים.

הקטע הבא ייטיב להמחיש את סיפור הדברים שהבאנו לעיל: "למרחב הדרום חזרה השלווה. "נדמו קולות הקרב. מחולון ועד חוליקאת שוררת הדממה. ורק לעת לילה, שעה שהלבנה מאירה את שדות הקרב העזובים, שוב מייללים התנים, שוב מצרצרים הצרצרים, שוב לוחשת הרוח כאז. אותות הקרב האחרונים עוד מעט וייעלמו. העשב יצמח ויכסה את גדרי התיל הקרועות, את כובעי הפלדה העזובים, את מחסניות המקלעים החלודות עקבותיו של האדם הקטן אשר נאבק על האדמה הזאת. והאדמה, גם פצעיה יגלידו. אט אט ממלא החול את השוחות הפזורות בין הגבעות, השוחות בהן הטמינו חיילים אפורים את גופיהם מפני פגיעה, בהן האזינו לשריקת הכדורים ולצריחת הפצצות. האוטובוסים נוסעים בכבישים. נוסעים משועממים, מסתכלים בנוף החד-גוני ולא יחושו כי כאן היה נטוש קרב, כי על תל זה הסתערה פלוגה של אנשים צעירים אל מותה, וכי בוואדי ההוא התפתלו עשרות פצועים בכאבים, בהמתינם לחבריהם שיצילום"... (אורי אבנרי "בשדות פלשת").

אהבתם? אנחנו ממליצים לכם לנפוש בצימר בדרום או באחד הקיבוצים בסביבה וליהנות מחופשה עם נוף מרהיב