המסלול
את סיורנו נתחיל בתצפית ממצוק החוף ליד צומת רחוב הגדוד העברי ורחוב המלכים בשכונת עין התכלת. בין מגדל המים שעל המצוק ובניין שתי הקומות אשר צופים אל הים נספר את תולדות המקום.
מצפה הים
במקום זה שכן קיבוץ "מצפה הים" אשר בחודש דצמבר 1943 עלה להתיישבות באדמות חירביה בדרום והקים את קיבוץ יד-מרדכי. מייסדי קיבוץ מצפה הים נימנו עם שני גרעיני התיישבות של תנועת השומר הצעיר. הראשון היה "קיבוץ בין גלילי א''ב''ג''" שחבריו עלו מגליציה ונאחזו כאן ב-8.10.36. אליהם הצטרף גרעין ה"שרון" (ינואר 1938) אשר חבריו עלו מפולין (ווהלין ושלזיה).
קיבוץ "מצפה הים" קיבל ששה עשר דונם מאדמות קק"ל. תחילה התגוררו החברים באוהלים וכחדר אוכל שימש להם בית אריזה נטוש של אחד הפרדסים. העבודה היחידה שהצליחו לקבל בראשית דרכם במקום הייתה בקטיף התפוזים. מצבם הכלכלי היה קשה. והם הקציבו שניים או שלושה גרושים ליום לכלכלה והשתדלו לחסוך מפיהם כדי לרכוש ציוד, בהמות-עבודה וזבלים. אחד מן החברים התלוצץ וטען כי: "האכילה היא הגורמת לנו להשאר עניים". הטבחית הייתה נוהגת להורות כי את החמאה יש למרוח בשכבה דקיקה ביותר כך שהדבר יראה כאילו הפרוסה מזיעה. בשר עלה על שולחנם של חברי קבוץ מצפה הים רק פעם בחודש ואילו הביצים טוגנו כחביתות או נשלקו כך ניתן היה להגיש מנות של חצי ביצה לאיש. ביצה שלמה לנפש נחשבה אז מותרות. אט-אט התפתח קיבוץ מצפה ים, המצב הכלכלי השתפר, החברים עבדו בעבודות חוץ ובענפי המשק שפותחו במקום. בין שאר ענפי המשק החליטו חברי מצפה הים לפתח גם את ענף הדיג כשבסיס היציאה לסירות הדיג משמש חוף הקיבוץ אליו הגיעו בשנים 1939-1938 ספינות מעפילים.
שם הקיבוץ, "מצפה הים", קיבל משמעות מיוחדת עת נבנה במקום בית דו קומתי אשר צפה אל הים. בית זה שהפך לבית הילדים של הקיבוץ, שימש לאיתות מן החוף אל ספינות המעפילים שהגיעו אלי חוף. בבניין יש שתי שורות חלונות, הניבטים אל הים. כאשר העלו אור בחדרים מסויימים נתקבלה צורה של מעין משולש ישר זוית. כך ניתן היה לסמן לאנשי עליה ב'' אשר על הספינה אם בקירבת החוף משוטטים משמרות בריטיים, סידור תאורת החלונות בצורה שונה סימנה כי החוף "נקי" ואין חשש להמשך הפעולה. אנשי עליה ב'' נעזרו בהורדת המעפילים גם בסירות הדייגים של הקיבוץ (נוסף על סירות ההצלה של הספינות וסירות הפלוגה הימית של ה"פועל" שהביאו אנשי ההגנה). הסירות הגיעו עד למים הרדודים של החוף שם קיבלה אותם קבוצת חברים שהעבירום עד ליבשה, ומכאן הוליכה קבוצה שלישית את הבאים במעלה הצוק עד לפרדסים הקרובים ומשם הועברו המעפילים לישובים בסביבה בהם צויידו בתעודות מתאימות.
לעוסקים במלאכה היו חוויות רבות ומרגשות כמו סיפורו של לייב דורפמן ממצפה הים: "היה זה לילה אפל. כאשר נמצאו רוב העולים במעלה הצוק, הבחנתי לפתע בקולו של אחד המדברים המוכר לי היטב. מישהו נפל על צווארי וקרא ''אחי. אחי!''. ציפיתי לבואו של אחי מזה כמה חודשים, והנה הוא כאן לפני! אולם כה קשור הייתי בתפקיד עד שהשתקתי אותו ''שקט, אף מילה!'' אחי התקשה להבין מדוע זה אחיו, עצמו ובשרו, דוחהו מעליו ואינו מקבלו בזרועות פתוחות, ואילו אני, מרוב התרגשות, לא עלה בדעתי כי יכול אני להסתירו בקיבוצנו. שלחתיו הלאה יחד עם האחרים ולאחר מכן חלפו ימים רבים עד שהצלחתי לאתר את מקומו. הוא לא ידע היכן ירד מן הסירה ואני לא ידעתי היכן החביאוהו" (מתוך: מ. לארקין, "השמש לא עמד דום", הוצאת מערכות 1965, עמ'' 18).
הסודיות הרבה שאפפה את מקום העפלה נבעה מכך שהייתה סכנה פן יוודע שם המקום לבריטים (אם יתפסו את העולים הבלתי ליגאליים מאוחר יותר) והדבר יזיק כמובן לספינות הבאות. מספר אחד מאנשי מושב אביחייל שנטלו חלק נכבד
במבצע העפלה בחוף מצפה ים: "הורדנו מעפילים מספינה, היה זה לילה קר וסוער. האנשים הובאו מן האוניה בסירות על ידי ספני נמל תל אביב ומן הסירות צעדו אל החוף ורגליהם במים. אחד המעפילים יהודי דתי - משך את תשומת ליבי. הצעתי לו להפשיל את מכנסיו הרטובים לבל יצטנן. החלנו לצעוד בדיונות בחשכה. היהודי כאילו התעשת מכל אשר עבר עליו ומהתרגשותו העצומה דבר שניכר בו מרגע שפגשתיו, פנה אלי בשאלה: אמור לי מה שם המקום? ואני משיב לו בשאלה: לשם מה לך לדעת? והוא משיב: קלה היא בעינייך, הרי במקום זה דרכו רגלי על אדמת ארץ הקודש! חייב אני לדעת את שם המקום! עלינו נאסר באופן חד משמעי לגלות את שם המקום פן יוודע לבריטים, והדבר יזיק לספינות הבאות, נסיתי להתחמק ממתן תשובה ולשווא, הוא אינו מרפה. לפתע נצנץ רעיון במוחי: "שם המקום שער ציון". אמרתי לאיש. כעת נחה דעתו. הוא שקע במחשבותיו והמשיך ללכת אחרי בחולות הטובעניים. עוד באותו הלילה פוזרו המעפילים בארץ. חלפו שנים, עברה מלחמת העולם השניה, קמה מדינת ישראל. באחד הבקרים אני צועד לעבר פרדסי. בדרך עוצרני יהודי מזוקן חבוש כובע ושואל: אדוני, היכן נמצא כאן ישוב בשם "שער ציון"? ובעודי תמה על שאלתו של האיש הבזיק משהו במוחי: לילה קר, סוער, חוף, אנשים מצפים, סירות... אה, כן. ספינת מעפילים ויהודי רטוב... מכנסיים מופשלים... נזכרתי. אמרתי לאיש: "שער ציון"? - אין כאן מקום כזה, אבל אני מכירך, הכרתיך בלילה בו ירדת לחוף הזה. והאיש תמה: "כיצד?" חשב שאני מותח אותו. הזכרתי לו את הצעתי שיפשיל את מכנסיו הרטובים. כעת היה לו סימן בטוח. הזמנתיו לביתי. בשיחתינו המרגשת שיחזרנו את קורות הלילה ההוא, הוא סיפר לי, שמיד לאחר בואו טיפל בהבאת משפחתו והצליח להעלות את אישתו וילדיו לארץ וכך ניצלו מן השואה" (מתוך: נחמה גוטסגנדה, "מספורי הראשונים על העפלה באזור אביחיל פרדס הגדוד" הוצאת בי"ס אביחיל, עמ'' 6).
הספינה אסימי הצליחה להוריד לחוף 140 איש מנוסעיה ונאלצה לחזור ללב ים. למחרת כאשר שוב חזרה לחוף מצפה הים נתפסה בידי הבריטים שהחליטו לגרש מן הארץ את המעפילים שהיו על סיפונה. צעד זה של הבריטים עורר זעם רב בישוב. נתן אלתרמן הגיב על מעשם של הבריטים בשירו "בריטניה ואסימי":
"א. צי הבריטים - בברק צהרים
ודגליו גאוות עולם!
קול ברטניה אדיר על המים
ואנקת גולים בים.
ב. הטבטונים
דורכים ארצות כדמן
ולונדון שואגת: צים!
קול בריטניה על חוק ועל אומן
וחרפת מושלכים לים.
ג. בימי תוהו נישאת היא כנזר
ועמים בה תולים ישעם.
קול בריטניה על פדות ועל עזר
ויאוש טובעים בים.
ד. היא בונה מבצרים, פטישיה - ברד!
היא מרבה מטוסים ליום רע כי קרב.
מתנקם כמאה אוירוני אויב!
ה. הן נוסף על הכח בריטניה גבורה
גם את רוח הקרב על הכף תשימי
ואזי ישתף ואזי יגרע
מן הכף
משקלה של הרפת "אסימי".
ו. דיפלומטים אל יטוך מן הדרך!
את דוגלת בחופש ביושר ודרור!
ביום קרב אין כדגל לכח וערך!
יהי נא דגלך טהור!
ז. יען כל המותר להם. למענינו
לך אסור הוא,
אסור לך בזאת העת!
עשי למענך
אם לא למעננו
גולי מעליך כלימה וחטא!"
כעת נחצה את רחוב המלכים ונרד ברחוב הגדוד העברי עד לרחוב השעורה כאן נפנה ליד המרכול ימינה נחצה את רח'' נוה שלום ונמשיך עד לצומת רחוב הרב מיימון. מימין צבא בריטי שכונה בשם "קונבלסנט קמפ". מחנה זה נבנה כמחנה מעבר החלמה ונופש ליחידות צבא בריטיות במלחמת העולם השנייה. בתחילת חודש ינואר 1948 נרכש המחנה מן הצבא הבריטי באמצעות עירית נתניה בסכום של 16,750 ל"י ומיד התחילו בהתקנתו למטרת קליטת עולים. דרך מחנה "בית העולים" עברו כ-60 אלף איש שהגיעו מעשרים ושש ארצות רובם מפולין ורומניה. הסוכנות היהודית קימה במקום מרפאה, בתי תינוקות גני ילדים, בתי ספר בית תרבות וכו''.
הבעיה הקשה ביותר במחנה בית העולים הייתה בעיית הדיור. על כל מגרש פנוי במחנה שהשתרע בשטח של שכונת "קריית צאנז" ומערב "עין התכלת", הוקמו אהלים. מידי פעם נתפסו מבני המוסדות הציבוריים לשיכון ארעי עד להקמת אוהלים חדשים או עד שנתפנו מקומות של עולים שיצאו בינתיים לשיכונים. מן הראוי לציין כי מבית העולים יצאו תשעה אירגונים להתיישבות וארבעה גרעיני השלמה. גם עולי אלטלנה שוכנו במחנה זה. רוב העולים התפזרו לשיכונים בסביבות נתניה, יפו, רמלה, לוד וחיפה. באמצע שנות ה-50 פסק המחנה לפעול כבית עולים. נפנה אל רחוב מיימון ונצעד בו עד לפניית רחוב רבי טרפון בפינת רחוב מיימון ורחוב טרפון נמצא בניין בית האבות "גבעת הגדוד" נפנה ימינה אל דרך העפר שהיא תחילתו של רחוב רבי טרפון. משמאלנו נבחין בחלקו הנמוך של מבנה "גבעת הגדוד" שאינו אלא ביתו של שמואל פרידלנדר הידוע בכינויו "אנקל סם". "אנקל סם" היה איש הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ממתנדבי ארה"ב, אשר ניהל את חברת המטעים פרדס הגדוד שפרדסיה השתרעו באזור.
כאן הוא הקים את ביתו שהיה בית בסגנון קלוניאלי. "פרדס הגדוד" הוקמה בידי חיילים משוחררים של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה אשר החליטו להתיישב בארץ. על מנת ליצור בסיס כלכלי, הקימו את חברת פרדס הגדוד שרכשה כאן את האדמות ונטעה עליהן פרדס בשנים 1930-1929. בין הפרדסים של "פרדס הגדוד" מוקמו בתי אריזה ששימשו את המעפילים שהגיעו לחוף. כך למשל, המעפילים של הספינה "פוסידון" שהייתה הספינה הראשונה שחידשה את ההעפלה מטעם ההגנה (לאחר שזו נפסקה למשך כ-4 שנים בשל כשלונה של הספינה ולוס במסעה השני) הובלו לאחד מבתי האריזה בפרדס הגדוד. כאן קיבל את פניהם אליהו גולומב בנאום נרגש. לאחר שהחליפו את בגדיהם ואכלו ארוחה חמה אורגנו המעפילים לשנת לילה קצרה ולמחרת הבוקר פונו דרך הפרדס לכלי רכב שהובילום לקיבוצי הסביבה. על מקרה אחר מספר משה רפופורט: "באחד הלילות, בחצות, שמעתי נקישה בחלון בתינו. כפי שלימדוני ב"הגנה" (הייתי אז נער צעיר), קפצתי לחלון ובלחישה שאלתי לפשר הדבר, נאמר לי קח לחם, ככל שתמצא בבית וקומקום מים רותחים ובא לבית האריזה בפרדס הגדוד. הזדרזתי ועשיתי כך במהירות. בחשכת הלילה צעדתי בשדרת הברושים בלב נפעם. בידי האחת קומקום ובשניה כל הלחם שאספתי במטבחינו הקטן - את הלחם אפתה אז אימי, ככל נשות המקום.
כשהתקרבתי לבית האריזה שמעתי קולות לחישה ואור קלוש בקע בעד החרכים. התקרבתי ועמדתי בפתח. נדהמתי למראה עיני. קבוצת גברים ישבו או שכבו על הרצפה. הם היו מכוסים פצעים. גופם נפוח ועיניהם מזרות אימה. מסביבם טרחו חברי "ההגנה". מסרתי את אשר הבאתי ונחלצתי לעזרה. האנשים עטו על המזון. חששנו לבריאותם. לא נתנו להם לאכול בתחילה אלא השקינו אותם בתה חם. החלפנו בגדיהם. הרופא הוזעק למקום והגיש קטנות וברווחי זמן. כאשר נרגעו מעט סיפרו את תלאותיהם. הם לא הגיעו בעליה שאורגנה על ידי ההגנה או על ידי הצ"ח ובית"ר. הם סבבו בסירתם הרעועה ובה ששה עשר אנשים בים התיכון ללא אוכל במידה מספקת, ובימים האחרונים גם ללא מים. בכל פעם שניסו להתקרב לחוף נתקלו בבריטים ואז ברחו ללב ים. הלילה, כאשר היו על סף יאוש הצליחו להתקרב לחוף ולרדת. אנשים יהודים (ממשמר ההגנה, כנראה) גילו אותם והזעיקו עזרה ממושב אביחיל הסמוך. את פעולות הגשת העזרה והעברת הניצולים מן המקום מבלי להשאיר עקבות ניהל מפקד נפת עמק חפר בהגנה דאז, צבי בן יעקב ז"ל. הוא עשה זאת במהירות, בתושיה, בתוקף ובלב יהודי חם. כמוהו עשו זאת כל החברים".
בית משפחת פרידלנדר בפרדס הגדוד שימש לשידורים אל הספינות הנמצאות בלב הים. (כאשר הן התקרבו אל החוף לא קויים עימן קשר אלחוטי מחשש להאזנה בריטית). מספרת מילי דרור (פרידלנדר: "כאשר הופיע דוידקה ) דוד נמרי מקיבוץ אשדות יעקב עם המזוודה השחורה שלו שבה היה משדר. ידעתי שתגיע ספינת מעפילים. אז היינו אנו הנשים יוצאות לנתניה להצטייד במזון. לחם ונקניק או גבינה צהובה, תה קפה סוכר וכו''. את הקניות ערכנו בכל החנויות שהיו אז במושבה (שלוש במספר). בכל חנות קנתה אישה אחרת משהו לבל יבחינו בהכנות מיוחדות. בבתים היינו מכינות שתיה חמה וכריכים ודאגנו שכל בגדינו יהיו נקיים ויבשים כדי שנוכל לתיתם למעפילים הרטובים. אלה הוסתרו בלילה גם במרתף ביתנו ואחר נילקחו למקום אחר. מדי פעם ערכנו בערבים אלה מסיבות ונשפים לקצינים האנגליים כדי להסיח דעתם מן הנעשה על החוף".
נמשיך לאורך רחוב רבי טרפון ונבחין בשדרות הברושים ששימשו כ"שוברי רוח" בפרדסים שהיו במקום. נחצה את רחוב רבי עקיבא מימיננו בתי השכונה קריית צאנז שנוסדה במארס 1956 ונקראת על שם עיירה בגליציה בה החלה תנועת חסידים שתושבי השכונה משתייכים אליה. נמשיך עד סמוך לצומת רחוב וייצמן ורחוב סוקולוב. מצד שמאל ליד עצי האקליפטוס הגבוהים נבחין בבניין ישן בן שתי קומות. קומתו התחתונה הינה בית באר. וקומתו העליונה משמשת למגורים. מתחת לגרם המדרגות נמצא מחסן כלים. כעת נתאר איך נראה היה המקום בשנות השלושים.
סמוך לבניין זה, בחצר הנמצאת מאחוריו קיימים שרידי בניין נוסף ששימשו למגורי משפחת אמיתי. אב המשפחה היה מנהל העבודה בפרדס הגדוד. לפני בית הבאר קיימים היו שני צריפים מאורכים בהם גרו הפועלים, שעבדו בפרדס הגדוד. כל האזור היה נטוע פרדסים, עד לאזור קולנוע שרון בנתניה. את הפרדס הקיפו משוכות שיחי "שיטת המשוכות". כך נמשכה שדרה של שיטת משוכות לכל אורך הדרך שבה קיים היום רחוב שדרות וייצמן קבוצת מבנים זו כונתה בשם החצר של פרדס הגדוד או בקיצור "החצר". אל ה"חצר" היו מובאים המעפילים באישון לילה. כאן חולקו לחדרי הפועלים ובעלי הבתים לאחר שקיבלו ארוחה חמה. האנשים במקום פינו עבורם את מיטותיהם ושכבו על הרצפה לאחר יום עבודה קשה. הנשים במקום כיבסו את בגדי המעפילים לאחר שהמעפילים הצטיידו בבגדים יבשים שחיכו מבעוד מועד. את הבגדים הרטובים נהגו לתלות ליבוש ב"חצר". אולם השומר הערבי, דלהום, החל לחשוד בשפע הכבסים והחל לחקור בדבר. התברר כי הוא שיתף פעולה עם הבריטים והיה מקבל פרס על כל מעפיל שעזר לגלותו. בעקבות זאת הוחלט להפסיק מיד לתלות את הכביסה של בגדי המעפילים אלא לרכזם בשקים ולסלקם מן המקום. יום אחד. לאחר ליל הורדת המעפילים, הגיע השומר דלהום על סוסתו ומהר לעבר חוף הים. מנהל העבודה שאלו לפשר חפזונו, נענה על ידי דלהום כי נראה לו שהגדר ממערב ל"חצר" (לכיוון הים) נפרצה. מנהל העבודה אמר לו כי נודע לו כי דוקא בצד השני של גוש הפרדסים, כלומר במזרח נפרצה פירצה בגדר ועל דלהום למהר ולסתמה. דלהום דהר למרום וחזר כעבור זמן מועט מבלי שבדק אם הפרדס באזור ניזק - מנהל העבודה שרצה להרוויח זמן על מנת שאפשר יהיה לטשטש את עקבות המעפילים במערב שלחו שוב לפירצה במזרח (שהייתה כנראה מבויימת) תוך הוראות ואזהרות כי הוא יבוא לאחר חלוקת העבודה לפועלים לבדוק אם דלהום מילא את תפקידו כהלכה. הפעם נאלץ דלהום לשהות זמן רב במזרח הפרדסים דבר שנתן סיפק לטשטש את העקבות במערב. משחזר דלהום ומנהל העבודה שיחררו, פרץ הלה בדהרה אל עבר החוף. כשחזר שמעוהו מפליט קללה עסיסית ורוטן: "מנוול, בגללו הפסדתי 250 לא"י (לפי הערכתי ירדו בלילה 250 מעפילים, עבור כל מעפיל שיוסגר הבטיחו לו הבריטים לירה אחת). כשהיה ודאי וברור כי דלהום עוזר לבריטים הוחלט לסלקו מן המקום. היה חשש כי אם יפוטר יתנכל דלהום שהיה קשור לכנופיה ערבית לפרדס הגדוד. צריך היה למצוא דרך לסלקו מבלי שפרדס הגדוד ינזק יתר על המידה. בישיבה שנערכה בחצר הציע השומר פנחס גרבובסקי מאנשי הגליל שהתיישבו בנתניה: "אני אזמין את דלהום לתחרות רכיבה פומבית. אעשה כמיטב יכולתי לנצחו. אם הוא ינוצח תיפגע גאוותו וכנהוג אצלם ירד כבודו והוא יתפטר מתפקידו". ואכן בתחרות שניקבעה הצליח גרבובסקי לנצח לאחר מאבק קשה את דלהום. למחרת בא דלהום והודיע כי מאחר וכבודו נפגע הוא חייב לעזוב את המקום. דלהום התפטר, השמירה עברה לידיים עבריות ושוב שימש המקום את המעפילים שהגיעו לחופי המולדת.
