תחילת מסלולנו בתל ניצנה, 66 ק"מ דרומית-מערבית מבאר-שבע על כביש מספר 211 ברשת הכבישים הארצית, 4 ק"מ לפני מסוף הגבול בניצנה.
א. ניצנה
1. המצודה הנבטית
המצודה הנבטית (מן המאה ה-2 לפנה"ס) הינה השריד הקדום ביותר שנתגלה בניצנה. ממוקמת בקצה הצפוני של התל מתחת לחורבות הכנסייה מן התקופה הביזנטית. גודלה 25x27 מ'. היא הייתה, כנראה, בעלת מגדלים מעוגלים בפינות ונותרה ממנה רק החומה הדרומית. סמוך למבנה התגלו אבנים שסיתותן נבטי מלוכסן, וכן כותרת נבטית מובהקת.
2. הכנסייה הצפונית
נבנתה במאה ה-5 לספירה, על עיקר שטחה של המצודה הנבטית והוקדשה לקדושים סרגיוס ובכחוס. בקצהו המזרחי של אולם התווך נבנה אפסיס אחד. גודלו של אולם התווך 5x17.5 מ', ורוחב הסיטראות 25.2 מ' כל אחת. יחד עם אולם הכניסה (נרתקס) אורכו של האולם 12 מ' ורוחבו הכולל 70.10 מ', והוא הוקף חדרים וחצרות ארוכות וצרות מדרום וממזרח. בכניסה מצד מערב היה גם תא טבילה (בפטיסטריום). הכניסה רוצפה בלוחות שיש צבעוניים. מצפון לכנסייה נתגלה בור מים רבוע הבנוי אבנים מסותתות. ממזרח לה בור בנוי דמוי אגס.
3. המבצר
המבנה מתוארך לסוף המאה ה-3 וראשית המאה ה-4 לספירה, תקופת הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס. עיקרו חצר גדולה - 15 חדרים בצד המערבי ו-9 בצד המזרחי. מידותיו 35x85 מ'. הוא מוגן על-ידי מגדלים בכל פינה ובאמצע כל צלע (סה"כ 8 מגדלים). שער הכניסה הראשי היה בצלע הדרומית ושער קטן נוסף היה בצלע המזרחית. טור מדרגות ירד מהמצודה אל העיר התחתונה. על-פי הפפירוסים, חנה בה גדוד התיאודוסיאנים הנאמנים ביותר, במסגרת מערך ה"לימס" הרומי. שימו לב לשרידי בור מים בנוי ומקורה קשתות אבן, אשר נתגלה ונחפר חלקית במרכז החצר, שהייתה כנראה מרוצפת. את הבור מילאו מי גשם, אשר ירדו על כל גגות החדרים והמגדלים שהקיפוה. שימו לב למבנה בית-החולים התורכי הבנוי בחלקה הצפוני של העיר.
4. הכנסייה הדרומית
כנסייה בעלת שלושה אפסיסים על-שם מרים הקדושה, שהוקמה בקצה הדרומי של התל בראשית המאה ה-7 לספירה. כללה: אטריום קטן, נרתקס, קפלה ושלושה חדרי עזר. מידותיה:8.1x20.14 מ'. על אחת מכותרות העמודים נמצאה בעת החפירה כתובת משנת 601 לספירה. הכנסייה הייתה מרוצפת אבנים מקומיות מסותתות ורק הבמה ובמת ההטפה רוצפו בשיש, אשר יובא מחוץ לארץ-ישראל. בכנסייה נמצאו שרידי מדפי עץ. לא נמצא זכר למדרגות, ונראה שלא הייתה לה קומה שנייה. מדרום לה נתגלה תא תפילה נוסף, אף הוא בעל אפסיס.
5. הבארות
הבאר הצפונית והבאר התיכונה חצובות אל שכבה אוצרת מים, הניזונה משטפונות החורף שבנחל. הן בנויות באותו נוסח שבו בנוי הבור הרבוע שמצפון לכנסייה הצפונית. הבאר הדרומית שופצה באמצע שנות ה30- על-ידי הבריטים, והותקנו בה משאבה ושקתות.
6. הכנסייה המזרחית
כנסייה זו, בעיר התחתונה ממזרח לנחל, נחשפה רק לאחרונה על-ידי משלחת החפירות של אוניברסיטת בן-גוריון, בניהולו של ד"ר דן אורמן. על-פי הדו"ח של מוסיל (1908) ושל וולי ולורנס (1914) נהרסה, כנראה, הכנסייה על-ידי התורכים, תוך כדי הקמת עוג'ה אל-חפיר.
ב. תחנת הרכבת התורכית ומגדל המים (נ"צ: 0313.0963)
תחנת הרכבת התורכית של ניצנה הכילה 6 מסילות מקבילות. המסילה הונחה כאן על-ידי התורכים בקיץ 1916, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. שנה קודם לכן במהלך שנת 1915, סללו התורכים ביוזמתו של ג'מאל פחה ובתכנונו של המהנדס הגרמני מייסנר פחה, את המסילה מצומת ואדי סראר (נחל שורק לבאר-שבע). זו נפתחה לתנועת רכבות באוקטובר 1915. כאמור, נמשכה בניית המסילה עד עוג'ה אל-חפיר (היא ניצנה), ומשם לעבר קסיימה, סמוך לנאת המדבר קדש-ברנע. הרכבת שימשה את הצבא התורכי במלחמתו מול הצבא הבריטי, ששהה במצרים ובסיני. ממבני התחנה נותר כמעט בשלמותו מגדל המים, שגובהו כ-15 מ'. למגדל חתך סגלגל (מלבן שפינותיו מעוגלות). שטחו 4x9 מ', והוא מחולק לשני חלקים שווים ששטחם 4x4 מ' כל אחד, על-ידי מחיצה חלקית בעובי מטר אחד, היוצאת משני הקירות החיצוניים כלפי המרכז. נראה כי בזמנו ניצבו כאן שני מכלי מים ניידים. באמצע קירות המגדל נראים חורים מקבילים, כנראה תושבות לקורות עץ או ברזל שעליהן היו מונחים המכלים. החללים שמתחת למכלים נוצלו כחדרים, אליהם הוביל פתח יפה שמזוזותיו סיפו ומשקופו בנויים מאבני גזית בעלות סיתות עדין. רצפת החדרים וסף הדלת נמצאים בגובה 2 מ' לפחות מפני הקרקע. שני פתחים קטנים משני קצות המגדל, אפשרו להיכנס בזחילה אל מתחת לרצפה. נראה כי הכניסה למגדל הייתה באמצעות גשר שהוליך ממבנה התחנה או מסוללת המסילה (על-פי אמנון ליבנה/"סקר נוף רמת נגב").
ג. מערת ניצנה (נ"צ: 0306.0952)
כ-1.5 ק"מ דרומית-מערבית לניצנה התגלתה מערת חציבה, חצובה בקירטון אאוקני לא אחיד. הקירטון נחצב מתחת לשלוחה שכיוונה הכללי צפון-מזרח - דרום-מערב, ואורכה 100-90 מ'. גודל המערה 22x82 מ' בקירוב וגובהה כ-5 מ' במקומות שהתקרה והשתמרה. חלל המחצבה נראה כאולם ארוך וענק, המחולק לכארבעה אולמות משנה על-ידי 8 עמודי תמך. עמודי התמך הם בעלי חתך מרובע או מלבני. אנו נוטים לשער, שהמערה נחצבה באותה תקופה ולשם אותה מטרה שלשמה נחצבו 300 המערות באזור בית-גוברין. נראה שהחצץ הקירטוני שימש לתעשיית הבנייה בתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית. לאחר נטישתה שימשה המחצבה כמחסה לרועים ולצאן. יוני סלע מקננות ונחות כאן על דרגשים ובליטות בסלע, תנשמות, כוסים ובזים דוגרים כאן. לעתים ניתן לראות עטלפים.
ד. חורשת בארותיים וסביבותיה
חורשת בארותיים הכוללת עצי אשל ואקליפטוסים, ניטעה כאן על-ידי בוגרי ביה"ס החקלאי "מקווה-ישראל" ששימשו כפלוגת נוטעים בצבא התורכי. אגב, חורשות נוספות ניטעו על-ידם ביציאה הדרומית מבאר-שבע, ובכניסה המערבית לקסיימה שבצפון-סיני. בחורשה חפורות שתי בארות: באר משה ובאר אהרון. נוכחותה של שכבת חרסית חווארית (תצורת טקיה מגיל פליאוקן) מתחת לשכבה קירטונית-גירנית (מגיל אאוקן), גורמת כאן להיווצרות אופק מי תהום גבוה. תושבי האזור ניצלו זאת לחפירת שתי הבארות (ולחפירת 3 הבארות באזור ניצנה). על נושא זה כתב ברסלבסקי (ברסלבי), חוקר ארץ-ישראל: "...בכמה מקומות בנגב, כגון: באר-שבע, ביר ביריין, עוג'ה אל-חפיר ואל קוציימה, יש למצוא נטיעות של עצי נוי. אך הללו, ברובם, הם פרי עבודתם של יהודים במלחמת העולם הקודמת. באותה מלחמה, מינה ג'מאל פחה, כאמור, את מר א. קראודזה, מנהל "מקווה ישראל", על נטיעת עצים ברחבי הנגב. העצים ניטעו בידי חבר עובדים מבין בוגרי "מקווה ישראל", שהיו חייבים שירות בצבא, ונצטרפו לפלוגה מיוחדת של נוטעים... השקאת הנטיעות במימי הבארות, הזיבול והטיפול המיוחד בהן, עזרו לשליטתן בקרקע, לצמיחתן הנורמלית ולשגשוגן. במקומות בהם נעזבו הנטיעות לנפשן, נעלמו עקבותיהם של העצים הרכים עד מהרה. בעסלוג', בעוג'ה אל-חפיר ובאל עמארה, ניטעו העצים בידי שוטרים, שישבו שם מאז השלטון הבריטי..." (מתוך: י.ברסלבי /"הידעת את הארץ", ארץ הנגב ב', עמ' 133-131)
ה. בריכת מים
מהחורשה פונים מערבה ומטפסים על צלע הגבעה ממול, אל מבנה אבן שגגו משופע. זוהי בריכת מים מקורה, לשם נשאבו המים מהבארות שבחורשה ושימשו למילוי מכלי קטרי הקיטור.
ו. מצודה מתקופת הברזל
מבריכת המים ממשיכים ומטפסים אל ראש הגבעה, למצודה מתקופת הברזל. בתקופה זו (600-1200 לפנה"ס), נכלל אזור ניצנה בנחלת שבט יהודה (ראה ספר יהושע, ט"ו). המצודה נמצאת על הגבעה, כ-150 מ' ממערב לחורשה. נחפרה בשנת 1985 ונחשפו בה חמישה מרחבים, בשטח כולל של 11x15 מ', הכוללים חצר מלבנית, מגדל וחדרי מגורים. הממצא הקרמי כלל שברי חרס עשויים באבניים ואחרים עשויים ביד, כולם מתקופת הברזל. בנוסף לכך נמצאו במקום גם מקבות צור, שברי אבני שחיקה, גושי נחושת ועצמות בעלי-חיים (עיזים, גדיים או כבשים) מתקופות קדומות יותר.
נערוך תצפית מראש הגבעה. ממזרח למטה, סמוך לחורשה, עובר נחל בארותיים. מסביבו שרידים ארכיאולוגיים רבים מתקופות שונות. שרידים אלה, שנחפרו בחלקם, מעידים על תקופות שבהן ישבו כאן אנשים אם ביישובי קבע קטנים, ואם באכלוס עונתי. אנשים אלה עסקו בעיקר ברעייה ובחקלאות עזר. בתקופת הברונזה התיכונה א' (2000-2200 לפנה"ס), היה כאן יישוב ארעי-עונתי של רועים, אשר עסקו גם בחקלאות, בציד ובלקט, ונשענו על הבארות שנחפרו או שופצו על-ידם. על הגבעה ממול, ממזרח לחורשה, נמצא מצפה עזוז. המצפה הוא כפר קהילתי קטן שהוקם באתר בארותיים הישן, באמצע שנות ה-80, במסגרת תכנית ההתיישבות לאורך גבול ישראל-מצרים. בעזוז גרעין צעיר, המונה 7 משפחות. המתיישבים במקום מתפרנסים מגידול צאן, מפיתוח תיירות וסיירות מדברית ומחקלאות.
בארותיים נוסדה בשנת 1956 (בערבית "ביריין"). היה זה קיבוץ-משלט בגבול הנגב ובסיני, בצד הדרך ניצנה-קסיימה. ההיאחזות הוקמה על הגבעה, מזרחית לחורשת בארותיים. הנחלאים בהיאחזות עסקו בביטחון שוטף ועיבדו גן ירק שהקימו בנחל עזוז. בתחילת שנות ה-60 הכשירה הקרן הקיימת לישראל שטחים בנחל עזוז. ההיאחזות נעזבה בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים וחודשה, כאמור, באמצע שנות ה-80.
ז. הבריכה הביזנטית (נ"צ: 0235.0985)
מחורשת בארותיים ממשיכים בערוץ נחל בארותיים לכיוון צפון. חוצים את הגשר התורכי היפהפה על כביש ניצנה-בארותיים ומתקדמים כ-500 מ' במורד הנחל, אל בריכת-מים מהתקופה הנבטית-רומית-ביזנטית. לתקופה זו (300 לפנה"ס-640 לספירה) אפשר כנראה לייחס את פיתוחו החקלאי הנרחב של אזור בארותיים, אשר יש לשער, הגיע לשיאו בתקופה הביזנטית. הבריכה, שתכולתה המרבית כ-2,500 מ"ק (מידותיה הן 41x27x3 מ') שימשה ככל הנראה להשקיית גידולי שלחין של בעל חווה עשיר. על-פי הפפירוסים שנמצאו בניצנה עולה, שבארותיים (ביריין) נכללה במרחב החקלאי של ניצנה, וסביר שבעל אחוזה זו התגורר בניצנה. כדאי לשים לב לאמת המים היוצאת ממנה (כ-1.4 ק"מ אורכה!). כ-400 מ' מדרום-מזרח לבריכה, בדופן הצפונית של נחל בארותיים ממש סמוך לאפיק, נתגלו שתי כתובות נוצריות על סלע מושחם. בשתיהן מצוינים שמות נוצריים. באחת - "סטפאנוס בן וואבוס", ובשנייה - "יוסף בן אלמאז(!). משני צדי השם הראשון חרוטים שני צלבים. כדאי למצוא את הכתובות בדרך חזרה אל הרכב.
