גבעת השומר טיולים רגליים באזור מישור החוף

צימרים בקיסריה צימרים במכמורת צימרים רומנטיים צימרים יוקרתיים צימרים למשפחות צימרים בנחשולים צימרים בחוף דור

גבעת השומר

גבעת השומר

יישוב אחר - מישור החוף

טיולים למשפחה

טיול עד 3 שעות

דרגת קושי - קל

טיולים רגליים

בפאתיה הצפוניים של כפר סבא של ימינו, בצמוד לשכונת "עליה", נמצא מושב גן-חיים. בחלקו הצפוני של המושב גבעה ועליה בתים אחדים השייכים למושב, מעט עצי ברוש ואקליפטוס ושרידי מבנה קטן, הרוס, המכוסה בצמחים מטפסים. זוהי "גבעת השומר".

שלח לחבר   23/10/2011     

רקע

"... באחד הימים הגשומים של ינואר 1933 נעצרה הרכבת בתחנת ראס-אל-עין.
ממנה ירדה קבוצת חלוצים שעמסו על כתפיהם חפצים שונים ומשונים. מגמת
פניהם - כפר סבא. עם חשכה, בתוך גשם שוטף, הגענו בעגלה רתומה לזוג
סוסים של קיבוץ מגדיאל למקום, שם עמדנו להגשים את מאוויינו - להקים
קיבוץ עצמאי..." (כתב: מאיר רוגני )רוגי מקיבוץ דן
מהי "גבעת השומר"?
"גבעת השומר" - אחת מיני נקודות רבות על מפת ההתיישבות בארץ, בשנות
השלושים והארבעים של המאה ה20-, נקודות שנעלמו אט-אט מהמפה. היכן היא
אותה גבעה? מה פשר היעלמותה?
בפאתיה הצפוניים של כפר סבא של ימינו, בצמוד לשכונת "עליה", נמצא מושב
גן-חיים. בחלקו הצפוני של המושב גבעה ועליה בתים אחדים השייכים למושב,
מעט עצי ברוש ואקליפטוס ושרידי מבנה קטן, הרוס, המכוסה בצמחים מטפסים.
זוהי "גבעת השומר".

בעבר ישבו על גבעה זו שלוש קבוצות, שהמתינו להתיישבות קבע: גרעין קיבוץ
דן שבצפון, שנקרא אז קיבוץ "גבעת השומר", וחבריו ישבו במקום בשנים
1933-39; אנשי קיבוץ גת, שנקראו אז "המנוף", ישבו שם בין השנים
1934-42; ואחרונים חביבים, אנשי קיבוץ העוגן, שהחליפו את אנשי קיבוץ דן
במחנה, וישבו על הגבעה מ1939- עד 1947.
מהגולה, בדרכי התנועה לארץ ישראל החוט המקשר בין שלוש קבוצות אלה הוא
שייכותם לתנועת "השומר הצעיר" הקיבוץ הארצי.
תנועת "השומר הצעיר" נוסדה כתנועת נוער מחנכת, ערב מלחמת העולם הראשונה,
במזרח- אירופה, והיתה התנועה הראשונה שחייבה את כל בוגריה להגשמה
חלוצית בארץ ישראל, כערך עליון. אנשיה דגלו בשלילת הגולה בבניית חברה
סוציאליסטית ובעקרון השותפות הרעיונית.
חברי התנועה הודרכו לסיים עשר שנות לימוד, ובשנתיים הנוספות - לרכוש
לעצמם מקצוע, שיסייע להם לעזור בבניין הבית הלאומי בארץ ישראל.
אחד מהגורמים שדחפו וליכדו את התנועה, היתה רוח התמרדות, שהתפתחה כצורך
להתקומם נגד ערכי המוסר המשפחתי הדתי החמור, ולהעלות על נס ערכי נוער
עצמאיים וזכות להגדרה עצמית.
נערים ונערות צעירים עזבו את בית הוריהם ואת נופי ילדותם והתקבצו
להכשרות חקלאיות באירופה. שם התאחדו לגרעיני התיישבות, ומאוחר יותר עלו
לארץ להגשים את חלומם.
הדרכים לעלייה היו שונות ומגוונות. חלקם קיבל סרטיפיקטים חוקיים, אותם
סיפק המנדט הבריטי לסוכנות היהודית, וחלקם - בהעפלה. היו שנישאו
פיקטיבית עם בעלי אזרחות ישראלית-פלשתינאית, והיו שאפילו הצליחו להמציא
הצהרות הון כוזבות ועלו בסרטיפיקט מיוחד שהנפיקה הממשלה הבריטית לבעלי
הון.

אט-אט מתלכדות הקבוצות מחדש בארץ ישראל. אולם, דרך ארוכה ורצופה בעיות
ומכשולים עדיין המתינה להם.

מחזון - לקשיי היום-יום במולדת
הקרן הקיימת לישראל, שהתרכזה ברכישת קרקעות ובהכשרתן להתיישבות. נתקלה
בבעיות רבות. הערמת קשיים מצד ממשלת המנדט על רכישת קרקעות, בעיות
שנתעוררו מצד אריסים ערביים ובדווים שישבו על אדמות שכבר נרכשו,
וב1936-, עם פרוץ המרד הערבי, נוסף על מכלול הקשיים גם האיסור הערבי על
מכירת קרקעות ליהודים. כך נוצר מצב בארץ, בו עשרות גרעינים, שהיו
מוכנים לעלות להתיישבות-קבע, התקבצו סביב המושבות והמתינו לקבלת קרקע.
המושבות מצידן איפשרו את תקופת ההמתנה, שהתארכה אף לשנים אחדות, בכך
שבהתבססן בעיקר על חקלאות, סיפקו מקור פרנסה לחברי הגרעינים.
על היום-יום, הקשה, והנעים בהווי החיים פני הגבעה ותנאי החיים בה היו
ברוח התקופה ובהתאם לאופיים החלוצי של המתיישבים. על הגבעה הוקם מחנה
אוהלים. כל אוהל כלל כ3- מיטות. פח נוזלים הפך כאן לכיסא, ארגז תפוחים,
שכוסה בבד, שימש ארון בגדים, ומנורת נפט נתלתה על העמוד המרכזי של
האוהל. כדי ליפות את האוהל ולהנעים את השהייה בו, קישטוהו בבד שקים
רקומים בחוט צמר. בקיבוץ "המנוף" נוספה לכל תמונה גם כילה לבנה נגד
יתושים. שנתלתה מעל המיטות והעניקה לאוהל גם משהו מן המראה האצילי.
המצאת הובל היתה רעיון מהפכני, שתרם רבות לעיצוב פני הגבעה. במקום
אוהלים עגולים החלו לצוץ אוהלים מרובעים - בד האוהל נתמך במסגרת עץ
פשוטה, וכך הפך למקום מרווח יותר שהתנועה בו קלה.
"ויבל באידיש הוא אשה, ובית זה אשה!" הסביר פינק - פנחס רינגל מקבוץ דן.
המקלחת - ובכן זו היתה כמובן בחוץ, יחד עם השירותים. בקיבוץ "גבעת
השומר" חגגה המתירנות, עד שהגיע הגרעין הגליצאי. "היתה לנו מקלחת
משותפת," מספרת פנינה לוזון מדן, "היינו מפורסמים במקלחת המשותפת לנו
ולבנים. זה היה ידוע בכל הקיבוץ הארצי! התקלחנו ביחד. היתה קצת בעיה
כשהבחורות נכנסו להריון, אז הן התקוממו."
חדר-האוכל היה המבנה המרכזי בגבעה. הוא גם היה המבנה הבנוי היחיד בתקופה
מסוימת.
"היינו מתכנסים שם בערב, בעיקר במטבח. היו כירות כאלו עם ברזל למעלה,
והיינו מטגנים קצת לפת, אוכלים זיתים, ומה שהיה בנמצא. דברים מאוד
צנועים ופשוטים. ואחר-כך מתחילים לרקוד... ריקודים סוערים, שעות על גבי
שעות, בעיקר עם שירים נלהבים, כגון 'אנו באנו ארצה' וכך הלאה... אחד
במרכז המעגל עם גרמושקה )מפוחית- פה(, והוא רקד כמו משוגע, עד שכעבור
שעתיים-שלוש כל החולצות היו רטובות לגמרי והתחילו לזרוק את החולצות,"
מספר אברי גולדברגר מקיבוץ העוגן.
המצב הכלכלי היה בכי-רע. ויכוחים סוערים התנהלו סביב השאלה, האם יש
להוסיף מיל נוסף )עשירית הגרוש( לתקציב היומי של חבר/ת הקיבוץ.
"בתקציב ההלבשה הקציבו לנו רק חוטים, לתקן את הבגדים שהיו עלינו. לא
קנינו שום הבגדים לקומונה משותפת, וכשהיתה שמלה יפה - רצתה כל אחת
מהבחורות לנסוע איתה, ועל כן קיצרו והרחיבו על-פי הביקוש, וכך נהרסו
הרבה דברים יפים.
ממפות רקומות הכינו מגבות ומתחתוניות רקומות תחתונים, הכל על-פי הצורך.
מצב האוכל לא היה טוב יותר: "לכל אחד היה סל עם ביצה קשה, קצת חלבה וקצת
לחם... היינו אוכלים תפוזים, סוחטים אותם לצלחת עם סוכר ולחם לבן. אז,
סוכר היה מאוד זול 99- גרוש לשק של 100 ק"ג," מספר פינק מדן. באותה
תקופה פרסם ארגון ויצ"ו מחקר, שעל פיו שבעה זיתים שווים לערך התזונתי
של ביצה. "מזל שהאמנו בזה..." מספרים החברים.
אחד הנושאים הכאובים, בשלושת הקיבוצים גם יחד, היה נושא הילדים. הוחלט
שכל עוד המצב הכלכלי קשה - יש להימנע מלהביא ילדים לעולם.
הנושא הזה המשיך להיות רגיש גם לאחר שנולדו הילדים: "על פי איזו אסכולה
נגדלם? מי תיבחר להיות המטפלת? האם היא מושלמת? מה יאכלו הילדים?" מרוב
דאגה לילדים, נבחנו כל התורות שהיו קיימות אז לגידול ילדים. "היה למשל
כלל, שילדים שוכבים על דיקטים. זה היה הכי בריא - גב ישר! זה היה פינוק
מיותר להשכיב אותם במשהו רך באותם ימים," נזכר אברי גולדברגר מהעוגן.
המשטר בבית- הילדים היה משטר חמור וקפדני - והכל למען הילדים, על-פי
תורות ולא על-פי ניסיון קודם.
כלי התקשורת, בתקופה בה ישבו הגרעינים על הגבעה, לא היו מפותחים.
החוויות התרבותיות המשותפות היו ההתכנסויות והדיונים, ובעיקר נאומי
המנהיגים.
נאום של יצחק טבנקין יכול היה להיארך כ7-6- שעות ברציפות, כאשר כולם
יושבים ומאזינים לו בצמא. יש המתארים את המחזה, שנשקף אז לעיני
המתבונן. כרב נערץ הנותן את דרשתו לפני קהילתו.
"גם יערי ואחרים היו מדברים על רעיונות היסוד שהנחו אותנו. העלייה,
החלוציות, עבודת כפיים... כל תקופה זימנה איזה ויכוח חדש, אירוע חדש -
למשל עלייה ב', העלייה הבלתי ליגאלית..." מספר אברי גולדברגר.
בשעות הפנאי שיחקו כדורגל, שרו במקהלה בניצוחו של אברהם קפלן, תיכננו
הצגות תיאטרון לפועלים ואף צעדו ברגל, אחרי העבודה, לראות הצגה ברעננה
- במקרה שהיתה- וחזרו בחולות בשעות לילה מאוחרות, חשופים לסכנות. בימי
שבת היו תמיד עבודות לבצע בתוך משק הקיבוץ, אולם נמצאו ימים שבהם יצאו
ביום שישי אחר-הצהריים ונסעו לבקר חברים בקיבוצים אחרים, או נסעו לים.
"ביום שישי. אחרי העבודה, היינו יוצאים בתחתוני ים - הולכים לרעננה ומשם
להרצליה. אחר-כך לכיוון רידינג, שעדיין לא היה קיים, והיינו מגיעים
לקיבוץ תל-עמל, שישב ליד רח' נחלת יצחק. שם היינו ישנים. היינו אוכלים
לחם, ריבה ותה, או מה שהיה..." מספר מאיר רוגני )רוגי( מקיבוץ דן.
גם אסונות קרו שם בגבעה. בעיתון "דבר", מה1934-.5.3 כותב שלמה אנגל:
"באחד במאי ב8- בערב, התחוללה במחנה קיבוץ "השומר הצעיר" בכפר סבא סערה
חזקה... במשך 5 דקות נהרסו וניזוקו כמעט כל בנייני הקיבוץ. לאוהלים לא
נשאר זכר... כמה חברים נפצעו... את הלילה בילו החברים בחדר-האוכל,
ובבוקר הלכו לשדות ללקט את שארית רכושם." היתה זו סופת הטורנדו
המפורסמת בראשית תולדות קיבוץ "גבעת השומר", הוא דן.
בקיבוץ "המנוף" עלה ערב אחד חדר-האוכל בלהבות. קרה זה פעם לפנות ערב.
שומעים במחנה צעקות ללא הרף - מה יש, מה קרה - קמה מבוכה והנה רואים,
במטבח פרצה דלקה, הפעמון הנאמן בוכה, צועק, קורא לעזרה את החברים במחנה
ואת כל הסביבה. כתבה אנדה מקיבוץ גת בשיר ההספד לחדר-האוכל "זוכרים
אותנו" )מתוך ארכיון קיבוץ גת( חברה מ"המנוף" נכוותה קשה באותה תקרית.
גם קיבוץ העוגן לא ישב שאנן ובטוח. מגפת טיפוס קשה תקפה חברים רבים,
ובמכתב אל מזכירות הוועד הפועל, מתאריך 1945.9.28, מבקשים חברי העוגן
עזרה דחופה "2 מבשלות, 3 מטפלות ילדים, 1 מטפלת חולים, ובמקרה והרפתן
יחלה אין לו גם כן מחליף..."
למי תודה? למי ברכה? לעבודה ולמלאכה? על מנת לקיים ולבסס את הקיבוץ. היו
חברי הקיבוצים תלויים בלשכת העבודה בכפר סבא, שסיפקה את מקומות העבודה.
האחראי על הקשר בין הלשכה ובין החברים היה, כמובן, סדרן העבודה, שנאלץ
לצאת יום-יום לדרך הארוכה לכפר סבא "סדרן העבודה היה צריך לרדת 4 ק"מ
בחולות ללשכה, ולפעמים היה חוזר עם מקום עבודה אחד לכל הקיבוץ, חוזר את
ארבעת הקילומטרים בחולות, באמצע הלילה, והכל לשווא..." מספרת פנינה
לוזון מדן.
ומוסיף ונזכר ויצו - שמואל קורן. מקיבוץ העוגן: "זכורה לי אפיזודה שם
בלשכה. כולם באו וניפחו את המספרים של המובטלים אצלם. אם היינו 45 איש
בקיבוץ - קיבלנו 2 מקומות עבודה. אז ניפחנו מספרים. אבל גורדון )מנהל
הלשכה( אמר פעם אחת: קינדרלעך )ילדים(, אני מכיר את המציאות. אתם לא
צריכים להמציא. אני נותן בדיוק מה שאתם לא אומרים..."
ומה היו מקבלים שם בלשכה? השם הכולל לכל העבודות היה "עבודות חוץ",
וכשמן כן הן, נעשו מחוץ לשטח הגבעה והקיבוץ. היו חברים שנאלצו לעזוב את
חבריהם לקיבוץ בכפר סבא ולנדוד בכל רחבי הארץ לתקופות של שבועות, ואף
חודשים. ובכך נתנו ידם לבניין המולדת.
"נודע לנו שהאנגלים בונים קמפים - מחנות צבאיים. הקמפ הראשון היה בעזה,
ואנו שלחנו לשם פלוגת עבודה," מספר ויצו מהעוגן. "עבדנו בסלילת כבישים.
בכביש כפר סבא-חדרה. הבנות קיבלו לסלול "חתיכת" כביש עד צומת נתניה. אז
עשו "סולינג" ולא אספלט. הבנות עבדו בחצץ והבנים ב"סולינג", והבנות
הביאו את הסלים."
כן, גם הבחורות התגייסו לעבודות פיסיות קשות, כפי שסיפרה אסתר תבורי
מדן. אבל עיקר העבודה התמקדה באזור הקרוב יותר לגבעה - בפרדסי כפר סבא
והמושבים צופית וגן-חיים. הצעירים שהגיעו מאירופה, ורובם לא ראו פרדס
מימיהם, הפכו בכורח המציאות לעובדי פרדסים מנוסים...
אברי גולדברגר מהעוגן נזכר בימיו הראשונים בפרדס: "החברים אמרו לי לגזור
את הציפורניים. וכשישאלו אותי אם כבר עבדתי פעם להגיד שכן, כמובן, אף
שמעולם לא עבדתי שם. בפרדסים היו סוקרים אותנו כמו לגיון זרים. היינו
צריכים לעבור את המבחן אצל הפרדסן המנוסה, והוא הרי ידע שזו לא אמת, כי
עולים חדשים הגיעו יום יום ומיד סידרו אותם לעבודה בפרדס."
העבודות בפרדס היו רבות ושונות. לפנינה לוזון מדן היתה אפיזודה מעניינת
בפרדס: "בחורה כמוני, שעלתה לארץ בגיל 18, מאקלים אחר, מאירופה, שולחים
אותה לעבוד בפרדס. אני עבדתי בהדר, והיה לי מנהל עבודה, בחור נמוך,
ג'ינג'י, שאמר לי: פנינה, את עכשיו כאן מגלה שורשים עם כפית. נתנו לי
כפית, כזו כמו שהילדים משחקים, וכל היום ישבתי על הברכיים. בתור מחווה
הוא נתן לי שק, כדי שלא יכאבו לי הברכיים. שמתי את הברכיים על השק וכל
היום ישבתי לגלות שורשים. יום שלם על הברכיים - בחורה מפונקת כמוני -
תתארו לעצמכם! בחודש אוגוסט!"
הבחורות הופנו מלשכת העבודה לעבודה במושבה, בעזרה לעבודות הבית השונות -
כביסה, ניקיון, בישול. יום כביסה נחשב ליום מפרך במיוחד, על אף שהכניס
שכר נאה של 5.7 גרוש. על כך מספרת טובה שטולצברג מקיבוץ גת: "אז כיבסו
מתחת לעץ בחוץ. לי היו ידיים עדינות, בעלת הבית אמרה לי להכין עמילן.
אני לא ידעתי למה היא מתכוונת. היא נתנה לי עמילן, ואמרה: תוסיפי לזה
גם כחולת. עשיתי את העמילן וכל הידיים שלי התמלאו ביבלות. למחרת כל
הכביסה היתה כתמים - כתמים כחולים - אני התפלצתי - זה היה נורא! אבל
בעלת הבית אמרה לי: זה בסדר, בכביסה הבאה זה יהיה בסדר..."
עבודות החוץ השונות לא הספיקו לקיומו של הקיבוץ. וכדי להקטין את התלות
בלשכה - פיתחו חברל הקיבוצים משקי עזר, ואף תעשיות מסוגים שונים.
משקי העזר כללו בדרך כלל גן-ירק וגידול בעלי חיים - כמה פרות, תרנגולות,
כוורות דבורים ולפעמים גם ארנביה. "כלי הרכב" של הקיבוץ, ששירת את
החברים להעברת סחורות ולניידות, היתה עגלה רתומה לסוסים או לפרדים.
לעתים לוו בעלי חיים אלה בסיפורים מעניינים, כדוגמת סיפורו של יהודה
ברקאי מקיבוץ דן, שנשלח לקנות זוג סוסים לקיבוץ: "קנינו זוג סוסים -
"כוכב" ו"אפור". כשבאנו ללשכת העבודה לחפש עבודה, אמרו לנו - לא! לא!
לפי מספר החברים אצלכם מגיע לכם רק סוס אחד. סוס אחד יהיה מאורגן
בהסתדרות והשני מחוץ להסתדרות, אנחנו לא נדאג לו. אז ככה היה לנו סוס
אחד "מאורגן". במשך הזמן קנינו עגלה, ושני הסוסים היו לנו כלי תחבורה
להגיע לתל-אביב..."
דמיונם הפורה של חברי הקיבוצים עזר להם להמציא סוגי תעשייה שונים. שהיוו
עזר לפרנסה.
היו חברים בעלי הכשרה מקצועית, אותה למדו לפני העלייה, וביוזמתם קמו
תעשיות זעירות כמו סנדלריה, נגריה, מסגריה ועוד, שמכרו את תוצרתן
לתושבי כפר סבא וליישובי הסביבה.
בקיבוץ גבעת השומר, מספרים חברי קיבוץ דן, היו הצלחות תעשייתיות ללא
יומרות: "היה לנו סנדלר אחד בקיבוץ, וגיבשנו צוות שמבינו אף אחד לא
הבין בסנדלרות. הקימונו צריף במושבה )שהיה צריף הקומתיים הראשון בכפר
סבא!(, קנינו מכונות והתחלנו לייצר נעליים. אל תשאלו מה יצא לנו משם.
לא היו שם בכלל זוגות. בין הימין והשמאל לא היה כל קשר..."
אך בתחום התעשייתי עלה על כולם ללא כל ספק קיבוץ העוגן. כבר בתקופת
ישיבת הקיבוץ ב"גבעת השומר", התפתחה תעשייה של שחזור צמיגים, שנקראה אז
"הוולקניזאציה", וברבות השנים התפתח המפעל ואף "עלה על הקרקע" עם
הקיבוץ. כיום זהו אותו מפעל מצליח, הידוע בשם "העוגנפלסט".
מעבר לעבודה עצמה, היו שותפים חברי הקיבוצים למאבקים עקרוניים סביב
רעיון העבודה העברית. אותה תקופה היתה ידועה כתקופת "המאבק לעבודה
עברית". ומאבק זה התמקד בעיקר בפרדסי כפר סבא והשרון. "באותם ימים
עסקנו בדבר היסטורי, בעל חשיבות - המאבק למען עבודה עברית." מספרת
פנינה לוזון מדן. "החברים שלנו ישבו בשערי הכניסה לפרדסים ועצרו את
הפועלים שהיו מנוצלים בצורה מחפירה.
ה'בועז' - הפרדסן העברי - שילם לפועל הערבי 4 גרוש ליום עבודה, ולפועל
עברי 20 גרוש ליום עבודה. בחורות קיבלו 5.17 גרוש. אז המלחמה שלנו לא
היתה נגד ערבים, בתור היותם ערבים, אלא נגד הניצול המחפיר.
נלחמנו על קיומנו. זהו אולי הדבר החשוב ביותר בתולדותנו בכפר סבא."
"גבעת השומר" ויישובי האזור סביב ל"גבעת השומר" התנהלו החיים כסדרם,
כשיושבי הגבעה באים במגע יום-יומי עם אנשי יישובי האזור - גן חיים,
צופית, שדה ורבורג, המושבה כפר סבא, קיבוץ רמת הכובש והכפרים הערביים
טירה ומיסקי. "הקשרים היו מיוחדים..." מספר אברי גולדברגר מהעוגן.
"גרנו ממש בתוך גן-חיים, כל-כך קרובים, בית ליד בית... בהתחלה הם היו
למעשה קצת מדריכים, וגם מנהלי העבודה בפרדסים. רעדנו מפניהם כשהיינו
צריכים להתייצב לעבודה. אחר-כך התרגלנו והתיידדנו. במשך השנים פיתחנו
יוזמות משלנו, קנינו טרקטור וקומביין כדי לעבוד במשק המושבניקים.
היה לנו גם קשר מסוים עם רמת-הכובש. אז זה היה סוף העולם. מעבר לרמת
הכובש לא היה אפשר להגיע. בהתחלה קנינו אצלם לחם, ויותר מאוחר התקנו
מאפייה משלנו וניסינו גם אנו למכור לחם, עם חמור רתום לכירכרה קטנה.
אבל הסתבכנו ב"מלחמה" עם רמת הכובש.
"בכפר סבא השתתפנו בכל האספות וההפגנות, השתלבנו בהסתדרות ובמועצת
הפועלים. "... להגיע למושבה זה היה כמו פריז! המושבה היתה המרכז
הגדול...!" הקשרים עם ערביי הסביבה היו יותר מסובכים. מצד אחד התפתחו
יחסי רעות, ואף סופר על אבו-סעיד מהכפר מיסקי, שרצה לקנות לו אשה שנייה
מבנות "גבעת השומר". מפגשים עם השכנים הערביים בעבודה בפרדסים היו לדבר
יום-יומי, ואף בתקופה מסוימת הוזמנו בנאים עבריים מ"גבעת השומר" לבנות
בית קומותיים בפרדסו של האפנדי בוטרוס, מהעיר רמאללה, שהשתרע סמוך לגוש
תל מונד. אולם היחסים עם הערבים הושפעו מתהליכים פוליטיים כלל-ארציים.
גל הפרעות בשנים 1936-39 לא פסח גם על סביבות כפר סבא. התנקשויות
חוזרות ונשנות העלו את המתח וחיזקו את ידיהם של אלה שצידדו בחיזוק
מערכת ההגנה העברית.
תושבי הגבעה בשורות "ההגנה" מספר רוגי - מאיר רוגני מקיבוץ דן: "כשאך
דרכה רגלינו על אדמת ארץ ישראל, שהיתה בשלטון בריטי, מיד אפפה אותנו
מעין הרגשת חובה ושליחות, מבלי לדעת אפילו בשל מה.
"עד מהרה הוגנב לאוזננו שקיימת ביישוב היהודי בארץ מחתרת סודית ביותר.
בשם "ההגנה". אבל לדבר על כך היה אסור, אפילו לפני חבריך הקרובים
ביותר." חברי הקיבוצים, שישבו ב"גבעת השומר", הצטרפו למערך ההגנה באזור
- רמת הכובש, צופית וקלמניה, שהיתה מרכז לפו"ש. העברות נשק, הסתרתו
בסליקים, שמירות, ומבצעים סודיים, כל אלו היו חלק מפעילותם היום-יומית
של חברי "ההגנה". "האזור הזה היה מאוד שמח," ממשיך רוגי ומספר,
"קלקיליה היתה קן פורעים, וגם טייבה, טירה ומיסקי."
התנכלויות ליישובים היהודיים ומיקוש דרכים היו רק חלק ממסכת המאורעות
באזור בשנים 1936-39.

ולסיום
כך, במשך תקופה של יותר מ10- שנים, ישבו על גבעה אחת נחבאת, בפאתי כפר
סבא שבלב השרון, בין פרדסים מוריקים, שלוש קבוצות של צעירים מלאי מרץ
וחזון, שעברו בה את אחת התקופות המשמעותיות בחייהם - בדרך לקיבוץ.
תקופה זו היתה רצופה באירועים בעלי היקף ארצי, שהשפיעו והשתלבו במערך
חייהם. השנים חלפו, ואיתם מאבקים, קשיים, שמחות וחוויות, והנה הם כבר
קיבוץ...!
אחד-אחד קיבלו הקיבוצים קרקע ועלו להתיישבות במקומות שונים בארץ: קיבוץ
"גבעת השומר" הוא קיבוץ דן שבאצבע הגליל, למרגלות החרמון." קיבוץ
"המנוף" - קיבוץ גת שבחבל לכיש, בנגב הצפוני.
קיבוץ העוגן, הוא אותו קיבוץ העוגן, שלא הרחיק נדוד והתיישב בשרון, על
גדות נחל אלכסנדר.
בשלושת הקיבוצים, שכיום כבר סופרים דורות, יושבים עדיין חבריהם הוותיקים
וזוכרים באהבה את ימי "גבעת השומר", המהווים חלק בלתי נפרד מדרכם
החלוצית להקמת קיבוץ בארץ ישראל.

מסלולי טיולים נוספים