מבאר-שבע נוסעים דרומה לכיוון ניצנה בכביש מס'' 40 עוברים את צומת משאבי-שדה, צומת טללים ומושב אשלים. לאחר כ54- ק"מ פונים על-פי השילוט לשבטה, ונוסעים כ-8 ק"מ בכביש משובש, עד מגרש החניה בכניסה לעיר. כאן מתחיל הטיול.
רקע גיאוגרפי-היסטורי
העיר הקדומה שבטה (בערבית: סביטה) ממוקמת בקצהו הדרום-מערבי של רכס כתף שבטה, בגובה של כ-340 מ'' מעל-פני הים. רכס זה ורכס הר בוקר שממזרח לו, מורכבים מסלעי גיר קשה, אשר שקעו במקום זה אופקית בתקופה של הצפה ימית לפני כ-90 מיליון שנה (טורון), וקומטו על-ידי לחצי דחיסה לאחר מכן.
תחילתה של שבטה, כנראה, ככפר חקלאי קטן באזור של גבעות מתונות, המרוחק מדרכי שיירות המסחר. הערוצים באזור זה רחבים ומלאים קרקע לס הנוחה לחקלאות. על-פי הממצא הארכיאולוגי ניתן לקבוע את תאריך ראשיתה של שבטה סביב שנת 0 לספירה. הנבטים, עם ממוצא ערבי, ששלטו במרחב שמדרום וממזרח לארץ-ישראל מאמצע האלף האחרון לפה"ס, החלו כנראה באותה תקופה לפתח בהר-הנגב את חקלאות הנגר, כחלק ממעברם להתיישבות קבע, ולבנות יישובים קטנים ופרוזים, אשר גדלו והתפתחו בהדרגה. פרנסתם העיקרית של תושבי שבטה הייתה על אותה חקלאות מי נגר ועל ענף גידול המקנה.
בשנת 106 לספירה סופחה ממלכת הנבטים לאימפריה הרומית והפכה ל''פרובינקיה ערביה''. יישובי הר-הנגב שנכללו במסגרת זו, ספגו והטמיעו יסודות מן התרבות הרומאית. בתקופה הביזנטית הגיעה קהילת שבטה, ככל הנראה, לשיא עצמתה, הן בחומר והן ברוח. בתקופה זו הגיע לשיא התפשטותו תחום חקלאות הנגר שלה, אשר השתרע קילומטרים רבים סביבה. 3 הגתות שנתגלו כאן שייכות לתקופה זו. כן שייך לתקופה זו גם מפעל ההטיה הגדול אשר נשתמר ברובו כ3- ק"מ דרומית לכאן (נ"צ:0293.1140).
במחשופי הקירטון שמדרום וממערב לעיר נחצבו בורות מים ונבנו 3 הכנסיות המרשימות שלה. העיר הייתה פרוזה, ללא חומה, כל תקופת קיומה, עם 12 כניסות ללא שערים, עובדה המצביעה על שקט יחסי מבחינה ביטחונית. לא ניכר שינוי חד במעברה של קהילה זו מן התקופה הביזנטית לתקופה הערבית בסוף המאה ה-7 ואילך. השריד הברור ביותר ממנה הוא מסגד צנוע, שנחשף ליד קיר הכנסייה הדרומית ומאפיין כנראה מצב ברור של דו-קיום מוסלמי-נוצרי. במהלך התקופה העבאסית, בסוף המאה ה-8 ובמאה ה-9 לספירה, נטשו תושבי שבטה האחרונים את עירם.
המשלחת הארכיאולוגית הבריטית בראשותו של ד'' קולט חפרה באתר לראשונה בשלושת החורפים של,1934-36 בסביבות הכנסייה הצפונית, את הבריכה הדרומית, שתי גתות ואורווה. תוצאות החפירה לא פורסמו עד היום. בין השנים 1958-60 נעשו באזור עבודות שחזור ושיפוץ מטעם ''רשות הגנים הלאומיים'' בפיקוחו של מ''אבי-יונה.
תיאור המסלול:
ממש סמוך למגרש החניה, מדרום לשביל הנכנס אל העיר, נמצא בית משלחת קולט. המשלחת חפרה, כאמור, את העיר בשנים 1934-36 והתגוררה בבית זה. על משקוף הדלת מצויה כתובת ביוונית האומרת: "קולט (בנה את הבית) באמצעיו שלו" . בחצר ובמחסן מצויות אבנים מקושטות שנמצאו בשעה שהאתר הוכשר למבקרים.
בית הבריכה (1)
בית הבריכה הוא בית מגורים מן התקופה הביזנטית, אשר זכה לכינוי זה בשל קרבתו למאגר המים המרכזי של שבטה, היא הבריכה הכפולה. זהו אחד הבתים הגדולים בעיר אשר השתמר היטב. הבית משלב בתוכו אפשרויות לתפקודים של מגורים ומסחר. הוא משתרע על שטח של כ-400 מ"ר ובמרכזו חצר פנימית. זו הייתה צורת הבנייה המקובלת בערי הנגב הקדומות. לבית 11 חדרים, שבעה מהם נפתחים ישירות אל החצר. בית הבריכה, בדומה לשאר בתי המגורים בעיר, בנוי כולו אבן גיר שנלקחה מסביבות העיר. בעת הסיור בבית כדאי לשים לב לאופן בניית הקירות ולשיטת הקירוי. הקירות עבים וכפולים, וביניהם מרווח עם מילוי פסולת מחצבה וטיט, היוצר שכבת בידוד. אופן בנייה זה שמר על קרירות הבית בקיץ הלוהט, ועל חומו בחודשי החורף הקרים. כדאי לשים לב לבסיסי האומנות שעליהן נבנו הקשתות אשר תמכו את התקרה. שיטה זו של קשתות ולוחות אבן, היא כנראה פיתוח נבטי מקורי. היא מוכרת בכל ערי הנגב ואף בעבר הירדן. השימוש בשיטה זו נמשך גם בתקופה הרומית-ביזנטית. כדאי לשים לב גם למרזב האבן המוביל אל בור המים בפינת החצר. זוהי שיטה מקובלת של איסוף מים בעיר מדברית. מגגות המבנים ניגרו מי הגשמים במרזבי האבן אל בורות המים בחצרות, לשימושם של בני הבית.
הבריכות (2)
בשנים 1934-36 חפרה כאן משלחת קולט האמריקאית. במרכז העיר נחשפו שתי בריכות אגירה ציבוריות בקיבולת כוללת של כ500-,1 מ"ק. רק הבריכה הדרומית חפורה. בעת החפירות נמצאה תעודת חרס ועליה כתוב: "בשביל פאביוס גורמוס, בנו של זכריהו, סיימת עבודה אחת מעבודות החובה בשביל הבריכה. נכתב ביום כ"ה לחודש דיוס התשיעי". החוקרים משייכים את התעודה לשנת 600 לספירה. ההנחה היא, שלאחר שנתמלאו הבורות הפרטיים, היו עודפי מי הגשם ניגרים באמות אל רשות הרבים, ומאחר והרחובות היו מרוצפים היטב, ניקזו עודפים אלה אל הבריכות. שימו לב לשרידי אמות המים בקטע המרוצף שממזרח לבריכה החפורה. אין מיקומן של הבריכות מאפשר קליטת כל המים מרחובות העיר. הבריכות היו מטויחות היטב: קירות ורצפה. אין סימנים לתקרה. חשוב לציין, שבניגוד לשאר ערי הנגב, אין בשבטה מקור מים נוסף על הבורות והבריכות, כמו בארות ומעיינות.
הכנסייה הדרומית (3)
זוהי הקדומה שבכנסיות שבטה והיא בנויה כנראה על מבנה פולחני מן התקופה הנבטית. מידותיה 2.6x18.17 מ'' . הכנסייה היא מטיפוס באסיליקה, המאופיין באולם מרכזי מלבני (המוצב בכיוון מזרח-מערב) ומחולק על-ידי שני טורי עמודים לשלושה מרחבי אורך. גג הכנסייה היה בנוי קורות עץ גמלוניות ורעפים. החלק המקורה באולם המרכזי היה מוגבה יותר מן האולמות הצדדיים. באזור המזבח (אפסיס) היו הקירות מטויחים וצוירו עליהם פרסקאות (ציורי קיר) למטרות הפולחן הנוצרי. אולם התווך אף רוצף בלוחות שיש, שהובאו כנראה מאיטליה. על-פי כתובת שנמצאה, ניתן לשער שהרצפה נעשתה בשנת 640 לספירה. מחוץ לכנסייה, בצידה הצפוני, נמצא אגן טבילה. מידותיו מעידות, כנראה, על הטבלת מבוגרים האופיינית לתהליך הממושך של התנצרותה של אוכלוסיית הנגב. בטקס הטבילה הוכנס הנטבל לתוך האגן הגדול עד מותניו, והכומר היזה עליו מים קדושים מן האגן הקטן, אשר בו הטבילו, כנראה, גם את התינוקות.
סמוך לאגן הטבילה מצוי מסגד קטן שנבנה במקומם של חדרים שהיו שייכים לכנסייה. המסגד נבנה לאחר הכיבוש הערבי של הנגב והוא מיוחס למאה ה-8 לספירה. מיקומו סמוך לכנסייה מעיד על מצב של דו-קיום דתי בין שתי העדות - הנוצרית והמוסלמית. כדאי לשים לב ל''מחרב'', הוא כוך התפילה, בקיר הדרומי של המסגד הפונה למכה, ולאבן המשקוף עם תבליט הצלב, המשמשת כאן כמפתן. מאזור הבריכות יוצאים ומטפסים במעלה המדרגות אל חלקה הצפוני של העיר.
בית המפקד (4)
בית המפקד הוא מבנה מן התקופה הביזנטית. משרידיו ניתן להתרשם היטב על אופי הבנייה העירונית באותה תקופה. צמוד לבניין זה ניצבת הכנסייה המרכזית של שבטה, המיוחסת למאה ה-6 לספירה. לאחר סיור קצר בבית המפקד ובכנסייה המרכזית, חוזרים לרחוב הראשי וממשיכים צפונה למבואות הכנסייה הצפונית. בדרך מתעכבים מעט בבית היוצר (5), ובגת הצפונית (6).
בית היוצר (5)
בית היוצר מעיד על קהילה מבוססת כלכלית, המתפרנסת מענפי מלאכה שונים, וביניהם קדרות. עד כה נתגלה בערי הנגב הקדומות רק עוד בית יוצר אחד - בעיר עבדת.
הגת הצפונית (6)
גם הגת, אחת משלוש הגתות הנמצאות בעיר, מעידה על הפעילות החקלאית-כלכלית של תושבי העיר. הגת מורכבת בדרך כלל מ-3 חלקים: א. תאים קטנים, הנבדלים זה מזה במחיצות אבן נמוכות, בהם אוחסנו אשכולות הענבים עד לדריכתם; ב. משטח דריכה, עליו דרכו ברגלים את הענבים, והתירוש היה ניגר מהם דרך תעלה אל בורות תירוש; ג. הבורות, המטויחים היטב, לאגירת התירוש. בגת זו אין תאי פריקה. בחדרים הצמודים אליה נחשפו דרגשי אבן, ויתכן שעליהן הוצבו כדי חרס גדולים לתסיסת התירוש ולאחסנת היין. ממשיכים במעלה הרחוב, חוצים את הכיכר המרוצפת שלפנינו, ובאים בשערי הכנסייה הצפונית של העיר.
הכנסייה הצפונית (7)
זוהי הכנסייה המאוחרת בין 3 הכנסיות של שבטה, והיא מיוחסת למאות 7-6 לספירה. כדאי לשים לב למשקוף המעוטר בשער הכניסה לכנסייה. בחלקו העליון של העיטור ניתן לראות שילוב גרפי בצורת צלב, המבטא את שתי האותיות הראשונות בשמו של המשיח הנוצרי. בתחתיתו מופיעות האותיות אלפא ואומגה מן האלף-בית היווני, והופעתן מתייחסת, כנראה, לשני הפסוקים בברית החדשה: הראשון - "אני אלף ותו נאום אדוני" (חזון יוחנן, א,8 ); והשני - "אנכי אלף ותו ראשון ואחרון ראש וסוף" (שם, כב,13). בכניסה לכנסייה כדאי לשים לב לרחבת ההתכנסות המרווחת של הכנסייה (האטריום). שטחה כ-500 מ"ר והיא הייתה מקורה חלקית בגג רעפים, שנתמך על-ידי עמודי אבן. ניתן לראות ברחבה את בסיסי העמודים ששרדו. בצידי האטריום ניתן להבחין בקומת מעונות הנזירים. בחצר האטריום מצוי בור מים גדול, בו אפשר לראות את המערכת המסועפת של תעלות המביאות את המים אל הבור. נכנסים אל אולם הכנסייה, הגדולה בכנסיות העיר, גם היא מדגם באסיליקה. הקירות והאפסיסים היו, כנראה, מצופים שיש לבן-אפרפר, מיובא מאיטליה. שרידי שיש ניתן למצוא מסביב לבימת המזבח, סמוך לאפסיסים. רצפת האולם הייתה עשויה אבן-גיר. בפינות שונות של הכנסייה נמצאו קברים רבים של אנשי כמורה. צמוד לאולם המרכזי מדרום, מצויים שני תאי תפילה. בראשון שבהם קיימת רצפת פסיפס מעוטרת בדגמים הנדסיים. כדי לראות את הרצפה ניתן לגלות את החול מעליה ולהחזירו למקומו כדי לשמרה. בתא השני מצוי אגן טבילה, העשוי כולו מאבן אחת, ובו מדרגות לצורך ירידה אל האגן. הכנסייה הצפונית היא, כאמור, המאוחרת בכנסיות שבטה, ושרדה כנראה עד אחרי שנת 648 לספירה, אחרי הכיבוש הערבי.
לאחר הסיור בכנסייה נצא מפתחה הצפוני ונשים פעמינו לחווה החקלאית הקדומה מצפון לעיר (9). בעת היציאה כדאי לשים לב לקירות החיצוניים של הכנסייה, הנתמכים בתמיכה מעוגלת מוצקה, שנקבעה כנראה לאחר שהבניין נפגע ברעידת אדמה. החווה החקלאית הקדומה נמצאת מצפון לעיר, מהלך מספר מאות מטרים ממנה. ההליכה היא על משטח נוח ואין בה מאמץ. לאלה שזמנם קצר מוצע להמשיך לתחנה 8 (הגת הצפונית), ומשם בעזרת הרכב, להגיע לחווה דרך הכביש (ראה מפה).
חווה חקלאית קדומה (9)
החווה החקלאית שוחזרה על-ידי צוותו של פרופ'' אבן-ארי, בשנים ,1958-59 יחד עם חווה קדומה ליד עבדת. שטחה כ-7 דונם. בחורף 1958-59 ניטעו בה עצי חרוב, תאנה, שקד, שזיף, זית, רימון ואפרסק. במפקד העצים שנערך בסוף ,1985 נספרו 95 עצים, חלקם במצב טוב וחלקם על סף חידלון. חווה זו היא חלק ממערך חקלאי רחב באזור הר-הנגב. היקפה של חקלאות זו מוערך בכ000-.40 דונם. זוהי בעיקרה חקלאות גיאיות. הסכרים, כפי שניתן לראות, נבנו לרוחב הגיאיות, בניצב לכיוון הזרימה של מי-הנגר. תעלות מים הותוו באלכסון מתון כדי להחיש את זרימת מי-הנגר מן המדרונות אל חלקות העיבוד. הייתה זו חקלאות שלחין שאפשרה לגדל חיטה, שעורה, קטניות, גפן, תאנה, זית, שקד, תמר ועוד. סמוך לחלקות החקלאות ניתן לזהות גם את בית החווה ואת בור המים. מהחווה החקלאית חוזרים אל העיר ואל הרכב. סמוך למגרש החניה מומלץ לעבור דרך תחנה 8 - אחת מהגתות היפות בערי הנגב הקדומות.
הגת המערבית(8)
בגת זו ניתן להבחין היטב בתאי פריקת הענבים. יתכן שסדרת תאים זו היא עדות למשטר של חלוקת קרקעות פרטיות בין כורמים. משטח הדריכה מרוצף ומטויח היטב. התירוש שניגר על המשטח, נוקז במרזב אבן אל אחד משני האגנים. כדאי לשים לב לשרידי הטיח בדפנות הבורות ובקרקעיתם. קיבולת כל אגן כ-5 מ"ק. במרכזו של משטח הדריכה שני בורות קטנים, בהם סחטו את הזג (קליפות הענבים), שנוקז בצינור אבן תת-קרקעי אל האגנים. לאחר שחוזרים לכביש הראשי באר-שבע - ניצנה, ניתן להמשיך מכאן ולטייל לאזור ניצנה - בארותיים ולכביש הגבול המערבי עם מצרים.
