המסלול:
חולות אשדוד - ניצנים
מישור החוף של ארצנו מאופיין על ידי נוף חולות זהובים מרהיבים. מתל אביב בצפון ועד לרצועת עזה בדרום הולכים ונעלמים נופי החולות על ידי שכונות מגורים, חקלאות, שטחי אמונים של צה"ל ומתקניו. האזור שמדרום לאשדוד ועד לחוף ניצנים הוא האזור הנרחב השמור והמאופיין ביותר מבין רצועת החולות של ארצינו. ומכאן חשיבותם הרבה מבחינת הנוף אשר הינו מרהיב ביופיו, נוכל ולהנות מגלי החול בעלי הצורות הרכות והמושכות את העין ואשר כיף להתגלגל בחול ולהרגיש תמיד נער. מבחינה אקולוגית שומר אזור זה מערכת על כל מרכיביה: אספקת חול מהים, תנועת דיונות צומח אופייני לחולות וכן בעלי חיים רבים המוצאים במרחבים אלו את מחייתם.
לשטח זה יש מספר בעיות. שטח מצומצם זה מחולק לשלוש רשויות: עיריית אשדוד, מועצה אזורית באר טוביה ומועצה אזורית חוף אשקלון. השטח שבתחום עיריית אשדוד, מתוכנן כולו שכונות מגורים זאת על פי תכנית מתאר משנות ה-50 והשטח שבתחום מועצה אזורית באר טוביה מתוכנן לכפר נופש. בימים אלה ממש החלו אנשי המועצה האזורית באר טוביה, בעבודות פיתוח ללא הגשת תוכניות וללא התרים כמקובל, ראויה לציון המועצה האזורית חוף אשקלון אשר מגלה יחס אדיב לשטח שבתחומה.
החברה להגנת הטבע, יחד עם גופי שמירת הטבע והנוף בארץ, רואים באזור זה כפי שהוא אתר בעל פוטנציאל גבוה למטרות נופש, תיירות, לימודים ומחקר. חופי הים היפים וברקע חולות הזהב הינם שילוב נפלא שהולך ונעלם מארצנו, ויש לראותם כנכס לאומי. אנו קוראים לכל הנוגעים בדבר להכריז על שטחי החולות כפארק לאומי לכל עם ישראל! המגמה שבשוליו של פארק זה, יתבצע פיתוח ברמה נמוכה, של מוקדי נופש ותיירות ולהשאיר את לב החולות כשטח אשר ישמש את הנופשים והמבלים, המטיילים והחוקרים. וכמובן מרחב מחייה למכלול בעלי החיים אשר בו. אל החולות הזהובים ופינות של ערוגות פרא נחבאות בקפלי הגבעות נצא לטייל היום.
שמורת מבוא אשדוד
"השיטה המלבינה" היא עץ נדיר בארץ. אחד ממרכזיו הגדולים של הימצאות העץ נמצא כאן בשמורת מבוא אשדוד, בדרום העיר, ובנחל אבטח שליד ניצנים. בית הגידול הטבעי של השיטה המלבינה הוא באפריקה המשוונית, ולפיכך גורסים חוקרים שונים שהעץ בארץ הינו שריד לתקופה בה שרר כאן אקלים חם ולח. השיטים של היום "למדו את השיטה" והצליחו להחזיק מעמד ולשרוד.
השמורה מרשימה ביופיה ובגזעי עציה הלבנים, ומכאן שמה של השיטה המלבינה. עצי השיטה הגדלים בארץ הם עקרים ופרחיהם הפורחים בסוף הקיץ והסתיו אינם עושים פרי (עם זאת ראוי לציין שבמספר עצים ניצפו פירות של שיטה). רבייתה של השיטה בארץ היא על ידי נצרים. בשטח השמורה מצויים בעלי חיים רבים כמו: צבאים, ארנבות, תנים, שועלים, ואף צבועים. אם נהיה בני מזל נוכל לראות מקצת בעלי החיים הללו אם לא נוכל לראות את עקבותיהם בחול.
מטיילים שיגיעו לכאן בעונת הפריחה יהנו בשפע של פרחים, כש"המלך" ביניהם הוא אירוס הארגמן. הגמלים המשוטטים היום (1987) בשמורה, הוכנסו על ידי רשות שמורות הטבע, כדי לפרוץ את סבך השיטה ובכך להקטין את נזקי השריפות בקיץ.
גבעת יונה
על ראש הגבעה מצויים זה לצד זה שרידי מבנה קיברו של א-נבי יונס, הוא יונה הנביא - על פי המסורת המוסלמית. ומגדלור מודרני, מכאן נוכל לצפות על חלקי העיר אשדוד.
למטה, מצפון, מתפתל נחל לכיש, שראשי יובליו בהר חברון השנה עברו בו שטפונות מרהיבי עין מעברו השני בנויים מחסני הפוספטים והנמל על מתקניו השונים. מצפון לנמל נראות הארבות של תחנת הכח רידינג אשדוד, הפולטות עשן "ניצחי", אזור התעשייה הכבדה ומחסני הנמל השונים ממלאים את כל מרחב הראייה שלנו לצפון, כשנפנה מבטינו דרומה נראה את העיר אשדוד חוגגת 30 שנה להיווסדה. ראשיתה של אשדוד היתה במעברה ליד גבעת יונה תושביה הראשונים התפרנסו מהתשתית התעשייתית שיסדו בה מלכתחילה (מפעל "רוגוזין" ותחנת הכח ואחר כך בנמל ומפעלים רבים נוספים). ניכר שהעיר נבנתה על פי תיכנון מדוקדק. אזור תעשייה כבדה מרוחק במידה סבירה מאזור המגורים, והעיר כולה בנויה ברובעים המופרדים זה מזה בכביש רחב. סמוך לים נמנעה הבניה וכך נותרה רצועת חוף רחבה ושטח חולות לבילוי וקיט. העיר מונה כיום כ-60,000 נפש.
מצודת "אשדוד ים" - מצודה זו מופיעה במפות קדומות בשם "קלעת אל מינה" (מצודת הנמל). במשך שנים רבות חשבו שזו מצודה צלבנית. בשנה שעברה נערכו במקום חפירות ארכיאולוגיות והמצודה זוהתה בבירור כערבית קדומה, שהייתה חלק ממערך הביצורים של חופי ארץ ישראל, מעזה בדרום עד עכו בצפון. במצודות הללו ישב חיל מצב, שנועד למנוע פלישה ביזאנטית מן הים. שכן במאות הראשונות אחרי התבססות הערבית בארץ ישראל, עדיין רצו הביזאנטים, שגורשו מהארץ, לחזור ולשלוט עליה. הגיאוגרף הערבי אלמקדסי שחי באותה תקופה, מספר כי כאשר ניראות אוניותיהם (של הביזאנטים) מזעיקים את חיל המצב, אם היה לילה הדליקו אבוקות על המגדל ואם היה יום העלו עשן... ולא עוברת שעה עד שנתן אות הזעקה לגיוס בבירה ויוצאים האנשים עם נשק וכוח, וצעירי הכפרים מתאספים. שטח המצודה מלבני: 40*60 מ' ולה ארבעה מגדלי פינה, ושני שערים - מזרחי ומערבי. השער המערבי נהרס לחלוטין על ידי גלי הים. חוקרים מניחים כי הכניסה לשער המזרחי עברה על גשר מתרומם מעל חפיר. ביוזמת אגף העתיקות ועיריית אשדוד הוכרז המקום לפארק ארכיאולוגי.
הדיונה הגדולה
מקום זה מושך אלפי מטיילים מרחבי הארץ, בין השאר, כי מראש גבעת החול הגדולה והמרשימה הזאת אפשר לגלוש למטה בריצה, בזחילה, בגילגולים - איך שרוצים. דיונת החול הזאת אינה בודדה כך סתם בשטח, היא מהווה חלק מרצועת החולות העוברת במישור החוף הדרומי בין אשדוד לאשקלון. רצועה זאת עדיין פעילה וממשיכה לקבל גרגרי חול מהים. החול, המורכב ממגרגרי קוורץ, הוא חומר בליה של סלעי יסוד המצאים באפריקה. הוא ניגרף במורד הנילוס. מהלך אלפי ק"מ ושוקע בים התיכון. כאן הוא מטלטל בזרמי הים הגורפים אותו צפונה לאורך חופי הארץ, ותוך כדי כך נהדפים גרגרי החול ליבשה על ידי הגלים. כשהגרגרים מתייבשים, הם מוסעים על ידי הרוח לתוך היבשה. מדרום-מערב לצפון-מזרח, שכן זהו כיוון הרוחות העיקרי בארצנו. הדיונה בנויה משני חלקים - גב וחזית. גב הדיונה ששיפועה מתון, פונה לכיוון דרום-מערב. חזית הדיונה היא בעלת שיפוע תלול, ופונה לצפון-מזרח, כאשר גרגרי החול מתגלגלים מראשה למרגלותיה ללא הרף.
בעלי חיים רבים מוצאים את מחייתם באזור החולות. ביניהם: הגרביל, הירבוע, הכוח, השנונית, הצבי, התן, הסמור, השועל ואוגרים. את עקבותיהם של כל אלה אנחנו יכולים למצוא לרוב בחולות הנודדים הללו. צר לומר זאת, אך כמויות החול בארץ הולכות וקטנות. הסיבות לכך שונות: כריית חול לבנייה, הקמת ערים על החולות וחקלאות חולות. כל אלה עלולים לשים קץ לנוף החולות היחודי, המקנה לנו נופים של חזות רכה ואקזוטית.
