בדרך שכם טיול ברכב פרטי באזור ירושלים והסביבה

צימרים בירושלים צימרים בעין כרם צימרים בתרום צימרים בנס הרים צימרים בשורש צימרים במזכרת בתיה צימרים בבית מאיר

בדרך שכם

בדרך שכם

ירושלים - ירושלים והסביבה

טיולים למשפחה

טיול חצי יומי

דרגת קושי - קל

טיול ברכב פרטי

הדרך מירושלים לשכם היא קטע מדרך "גב ההר" ההיסטורית. תוואי כביש דרך שכם של היום חופף לדרך הקדומה. דרך זו נוחה לנסיעה. היא עוברת על קו פרשת המים בחלק מן הדרך - ובחלק אחר בערוצי נחלים ובעמקים רחבים. לנוסע בה כמעט אין צורך לעלות במעלה הרים או במורדות תלולים.

שלח לחבר   28/05/2012     

רקע על המקום

הדרך מירושלים לשכם היא קטע מדרך "גב ההר" ההיסטורית. תוואי כביש דרך
שכם של היום חופף לדרך הקדומה ברוב המקרים, אך ישנן סטיות קלות מן
הדרך, שאותן נזכיר. דרך זו נוחה לנסיעה. היא עוברת על קו פרשת המים
בחלק מן הדרך - ובחלק אחר בערוצי נחלים ובעמקים רחבים. לנוסע בה כמעט
אין צורך לעלות במעלה הרים או במורדות תלולים.
דרך זו היא חלק מ"דרך האבות" שבין חברון לעמקי צפון השומרון, וכפי
שהדברים מובאים במקרא, הרי שיוסף אשר נשלח על-ידי אביו מחברון לשכם
לראות את אחיו, לא מן הנמנע שעבר בתוואי שאנו מדברים בו: "ויאמר ישראל
אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם... וישלחהו מעמק חברון
ויבוא שכמה" )בראשית ל"ז 14 ,13(.
למרות חשיבותה של דרך זו. שמוצאה סמוך לחומת העיר העתיקה בשער שכם,
התעכבה סלילתה זמן רב. ההוראה לסלילת הכביש ניתנה בשנות השבעים של המאה
ה19- , אולם חל עיכוב בסלילה, וזו לא יצאה לפועל. הסיבה לאי סלילת דרך
זו היתה מצד גורמים מוסלמיים. על כך מספר אברהם שמואל הירשברג, יהודי
רוסי ששהה בארץ בשנים .." :1900-1899.סיפרו לי בירושלים, כי גברת אחת
אנגליה חפצה לעשות על הוצאותיה דרך כבושה מירושלים לשכם, אומרים לזכר
בנה המת אשר היה שמו יוסף, כשם הצדיק יוסף הקבור בשכם. ותשתדל לקבל
רישיון הממשלה על זה, וידיחנה הפחה אל הקאדי )ראש השופטים(, וזה אל
המופתי )ראש הדת(, והאחרון סירב לתת את הסכמתו על הרישיון. הנימוק
לסירובו זה היה: אלמלא רצה הקב"ה בדרך כבושה, לא גבב עפר ואבנים
במקומות האלה דווקא, עכשיו הננו רואים כי כך גזרה חוכמתו העליונה ואין
הרשות בידי קיבוצי חומר כמונו לבוא אחריה ולבטלה". )מתוך: אברהם שמואל
הירשברג, בארץ המזרח, עמ' 498(
עיקר סלילת הכביש נעשתה בראשית המאה ה20- . על העבודה במקום פיקח מפקח
ארמני, שהובא מאיסטנבול.
הדרך נסללה בשלבים. בתחילה נסלל הקטע מירושלים לאל-בירה, בשלב מאוחר
יותר )1904( הותקן הקטע מאל-בירה לכפר סנג'יל, ובמשך השנים שלאחר מכן
הוכשר הקטע האחרון עד שכם.
הדרך, טרם סלילתה בתוואי של היום, מתוארת מפי נוסעת שעברה במקום בשנות
החמישים של המאה ה- :19 "את הדרך מבירה ליברוד עברנו במשך שש שעות -
בארץ משעממת וחסרת ייחוד - וביברוד נחנו כמה שעות. לפנינו עדיין ארבע
שעות רכיבה לשכם, בה נעשה את הלילה. זר היה מתקשה לתפוס עד כמה גרועות
הדרכים, ובתחילה היה מתייאש לעבור בהן ברגל או ברכיבה. לעתים קרובות
הדרך במעלה גבעה ובמורדות עמק עברה על גבי סלעים רבים; הייתי מופתעת
מאוד למראה כוחם וזריזותם של סוסינו המסכנים, שהוכיחו תושייה בבחירת
סלע שטוח שעליו יכלו להניח רגליהם בבטחה בטפסם מאבן לאבן. לעתים עברנו
לוחות אבן חלקים, שהיו מסוכנים עבור הסוסים. במקומות אלה הובילה אותנו
הדרך מעל תהומות מפחידים, שלמראם חשתי חולשה. קראתי הרבה על דרכים אלה
והייתי מוכנה לקראתן; אולם המציאות עלתה על כל דמיון. כל שיכול התייר
לעשות הוא לבטוח בהשגחה העליונה, למסור עצמו בידי הגורל ולסמוך על
זריזות סוסו". )146.p ,1857 ,.ed 3rd ,lorls and ward italy egypt
,land holy the to visit ,fiper adah meidam( )התרגום לעברית על-פי טבע
וארץ כט/1, עמ' 48(.

חשיבותו של ציר תנועה זה, כפי שראינו, באה לידי ביטוי בכל התקופות.
בתוואי הדרך נערך הקרב הראשון של יהודה המכבי נגד הצבא הסלווקי בשנת
166 לפנה"ס. לא ידוע בדיוק אתר הקרב, אולם ידוע. שמנהיג הצבא הסלווקי
יצא משומרון )סבסטיה( לכיוון יהודה, ובנקודה מסוימת יהודה מכה בו
ומנצח. ייתכן שתיאור קרב זה, המוזכר בספר מכבים א' ג', 12-10, הוא
מוואדי חרמיה, בערך במחצית הדרך בין ירושלים לשכם.
כיום דרך זו היא היחידה המקשרת את אזור ירושלים עם שכם בגב ההר, ולכן
רבה בה מאוד התנועה. את סיורנו נתחיל בשכונה הצפונית של ירושלים -
הגבעה הצרפתית.

1. הגבעה הצרפתית
שכונה בחלק הצפוני של ירושלים. השכונה ממוקמת על שלוחת הר הצופים והר
הזיתים - בחלק המערבי שלה. השכונה והגבעה נקראים כך, כיוון שחלק מהגבעה
היה שייך לנזירים צרפתיים מהמנזר סנט-אנה בעיר העתיקה. בגבעה אסטרטגית
זו התבצרו במלחמת ששת הימים חיילי הלגיון הירדני, וממנה הפגיזו את
ירושלים ושכונותיה. כדי לשתק אש זו, הפציץ חיל האוויר את הגבעה ושיתק
את מקור הירי. אזור זה נכבש בידי חטיבת הראל במהלך הקרבות, ב6- ביוני
1967.
שכונת הגבעה הצרפתית החלה להיבנות בשנת 1969, והיא מיועדת לכ2000-
יחידות דיור. כשפנינו לכיוון צפון, נתקדם קילומטר וחצי ונראה ממזרח
)ימין( את יעדנו הבא - גבעת שאול.

2. גבעת שאול )תל אל-פול(
מימין לדרך הראשית בולטת גבעה. על פסגתה נוכל להבחין בשלד של בניין שלא
הושלם. זהו המבנה שהיה אמור להיות ארמונו של חוסיין, מלך ירדן. הוא החל
בבניית ארמון מפואר בנקודה זו בשנת 1965, אך מלחמת ששת הימים קטעה את
הבנייה. בסמוך לפסגה נבנתה בריכת מים גדולה. המשמשת את השכונה פסגת
זאב. נעזוב את הרכב ונטפס לכיוון הפסגה, ממנה יש תצפית מרהיבה על הנוף
סביב: שכונות ירושלים בדרום; כפרי ספר המדבר ומדבר יהודה במזרח; בצפון
נוכל להבחין ברמאללה, אל-בירה, ובאופק סוגר ההר הגבוה ביותר בשומרון -
הר בעל חצור; במערב נבחין ביישוב רמות ומעליו, וקצת צפונה, נבי סמואל.
הגבעה נקראת בפי הערבים תל אל-פול, שפירושה גבעת הפול. לגבעת שאול
היסטוריה מעניינת, הבאה לידי ביטוי במקורות ובממצא הארכיאולוגי. במקרא
מכונה גבעת שאול "הגבעה" )שופטים כ', 5(. הגבעה אשר לבנימין )שופטים
י"ט, 14( על שום שהיא כלולה בתחום שבט בנימין, ועוד.
בתקופת ההתנחלות היתה הגבעה עיר מרכזית של שבט בנימין, מהיותה שוכנת על
הדרך הראשית המובילה מארץ יהודה לאפרים. עירם של בני בנימין נהרסת לאחר
מעשה פילגש בגבעה )שופטים י"ט - כ'(. עם כניסת הפלישתים לארץ, הופכת
הגבעה למקום מושבו של חיל מצב פלישתי.
בתקופת המלוכה יושב שאול במקום זה, כאן ביתו, והגבעה נקראת על שמו:
"וילך שמואל הרמתה, ושאול עלה אל ביתו גבעת שאול" )שמואל א' ט"ו, 34(.
גבעת שאול נזכרת במסע סנחריב מלך אשור לירושלים )ישעיהו י'. 29(. בשנות
העשרים )1923( ערך הארכיאולוג אולברייט חפירות בגבעה ומצא בה ממצאים
מתקופת ההתנחלות, השופטים וימי מלכות שאול, מלכי יהודה ותקופת בית שני.
בין הממצאים היתה גם פינת מבנה, שמתוך שיחזורה מתקבלת מצודה מתקופת
המלוכה.
חוקרים שונים מתנגדים לדעתו של אולברייט בדבר שיחזור המצודה. כיום לא
ניתן לראות שרידים אלה, ואפשר רק לבקר בשרידי ארמונו של חוסיין. גבעת
שאול נכבשה מידי כוחות הלגיון הירדני בבוקר ה6- ביוני 1967. את תיאור
הכיבוש מביא עוזי נרקיס, שהיה אז אלוף פיקוד המרכז: "תל אל-פול נכבש.
בניגוד לתחזיות, כמעט שלא היתה התנגדות על התל. מתוך בית, למרגלותיו,
נפתחה אש על הטנקים המסתערים, אולם שני פגזים מכוונים היטב שיתקוה.
הכוח שטף ועבר לדרכו. בעקבות הטנקים דהרו גם הזחל"מים של פלוגה ט'.
המ"פ, עוזי רוזן, תפס עם אנשיו את שלדו של ארמון חוסיין. רק שתי מחלקות
היו עמו עתה, כי השלישית "נתקעה" אי-שם ליד נבי סמואל. המבנה הגדול היה
ריק מאדם. המ"פ, ארכיטקט צעיר, הביט סביבו והתפעל: 'הייתי רוצה לבלות
כאן זמן מה', אמר למפקדו, אהרון, שהגיע מיד אחריו. "יש כאן כמה רעיונות
ארכיטקטוניים מעניינים..." 'עוזי, אין זמן!' השיב אהרון. אני מבטיח לך
סיור בארמון, אבל אחרי המלחמה...'". )מתוך: עוזי נרקיס, אחת ירושלים,
עמ' 206(.
מהגבעה נרד חזרה לרכב, נסיעה של קילומטר צפונה תוביל אותנו ליעדנו הבא
נווה יעקב.
. נווה יעקב
לפני הרמזורים המורים על הכניסה ליישוב נווה יעקב. שוכן ממזרח לכביש
)מצד ימין( בסיס צבאי. זהו האתר בו נבנה היישוב נווה יעקב בשנת 1924
כמושבה חקלאית. היישוב נווה יעקב נקרא כך על שמו של הרב יעקב ריינס,
שהיה ממנהיגי התנועה הציונית הדתית. כשחיפשו מקום בו ירכשו קרקע לבניית
המושבה, עמדו בפני המחפשים כמה אילוצים. על כך מסופר: "הוטל על הוועד
הזמני לצאת לתור קרקעות ולבוא בדברים עם סוחרי קרקעות, והוראות ניתנו:
א. שלא להרחיק יותר ממהלך שעה ברגל מן העיר )ירושלים(.
ב. לבכר קירבה לדרך ולכביש.
ג. עד כמה שאפשר קירבת מעיין.
המכוניות טרם היו נפוצות בארץ, וחשבו שיהא צורך ללכת ברגל או לנסוע
בעגלה ובקרון, ולכן טוב שהמרחק לא יהיה גדול. מהלך שעה אפשר לעמוד בו,
וקירבת דרך וכביש חשובה גם להולכי רגל וגם לנסיעה בעגלה ובקרון, ואת
צרת המים בירושלים ידעו החברים היטב ולזה באה ההוראה השלישית, קירבת
מעיין". )מתוך: הכפר העברי נווה יעקב, עמ' 9-8(
בראשית ההתיישבות עסקו התושבים בגידול צאן ומכירת החלב לתושבי ירושלים.
היישוב סבל מאוד מהניתוק מן העיר, ואף עמד במצור. בשנות השלושים מנה
המקום 126 תושבים. במהלך מבצע "יבוסי", בין ה22- ל24- באפריל 1948,
נעשו ניסיונות ליצור קשר עם היישוב כדי להקל מעליו את המצור, אך ללא
הצלחה. בגלל בעיות הניתוק והקרבות מסביב ליישוב, נאלצו המתיישבים לעזוב
את המקום. אל המקום, שהיה יישוב כפרי. נכנס הלגיון הירדני והפך אותו
לבסיס צבאי. במהלך מלחמת ששת הימים חזר המקום לידיים עבריות והפך להיות
בסיס של צה"ל. בסמוך לבסיס נווה יעקב הוקמה, לאחר מלחמת ששת הימים,
שכונה חדשה בשם נווה יעקב. השכונה מונה כ000-,14 תושבים בכ000-,4
דירות. בעבר עברה דרך הגישה היחידה ליישוב דרך כביש "גב ההר" לאורכו
אנו נוטעים. כיוון שהכביש מוקף בבנייה ערבית )היישוב שועפאת( נפרצה דרך
חדשה ממזרח, שמטרתה לחבר את היישוב נווה יעקב עם פסגת זאב והגבעה
הצרפתית שלא דרך בנייה ערבית צפופה.
נמשיך צפונה, כאן נבחין בבנייה צפופה ממזרח )ימין(. זהו היישוב א-ראם,
השומר על שם היישוב המקראי רמה - עיר חשובה בתחום שבט בנימין, בה חי
ואף נקבר שמואל הנביא: "וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברהו
בביתו ברמה..." )שמואל א' כ"ה,1(. ממערב )משמאל( שוכן אזור התעשייה של
עטרות.
שני קילומטר נוספים יובילו אותנו לאזור נמל התעופה של עטרות.

4. נמל התעופה של ירושלים )עטרות(
נמל התעופה של ירושלים הוא נמל התעופה היחיד בהרי יהודה ושומרון, הקולט
מטוסי נוסעים גדולים ומטוסי סילון. הוא נקרא גם שדה התעופה עטרות, על
שם היישוב העברי עטרות, שהיה ממוקם בחלק המערבי של נמל התעופה. אותו
יישוב עלה לראשונה לקרקע בשנת 1914 ולאחר מכן נעזב. בשנת 1922 חזרו
אליו, אך הוא נעזב שנית בפרוץ מלחמת העצמאות. כיום הרוס היישוב ללא זכר.
התקנת שדה תעופה באזור ההר היתה כרוכה בבעיות, בשל הצורך לפלס שטח ישר
ולהכשירו לנחיתה ולהמראה של מטוסים. כאן הצליחו להתגבר על קושי זה,
מכיוון שהאזור הוא שטח ישר יחסית. האזור בו שוכן נמל התעופה מכונה במת
בית-אל, מהיותו אזור במתי. גבעות מתונות ובקעות רחבות ורדודות מאפיינות
אזור זה. נוף זה נוצר כתוצאה מפעילות קארסטית )המסת סלע הגיר על-ידי
המים(. עקב קיומו של שטח במתי במקום זה, הוקם כאן נמל התעופה.
נמל התעופה הוכשר לראשונה בתקופת המנדט הבריטי לצרכים צבאיים ולצרכים
מינהליים של פקידות גבוהה. חלק משדה התעופה הוקם על אדמות שהיו שייכות
ליישוב עטרות. על בניית השדה על קרקעות המושב מסופר: "הקמת שדה התעופה
היתה כרוכה כמובן בהפקעות של קרקעות ובהגבלות בנייה בקוטר מסוים של שדה
התעופה. ההפקעות חזרו ונשנו, משום שהיה צורך להגדיל את השטח עם גידול
הצרכים הצבאיים. ההפקעות היו כרוכות בעקירת עצי פרי, בהריסת בניינים
ובהגבלות המכבידות על חיי הכפר. השלטונות שילמו אמנם פיצויים לקרן
הקיימת ולמתיישבים, אולם החרמת הקרקעות, אפילו בקנה-מידה קטן, הביאה
נזק רב ... ההפקעות גזלו מן הכפר את הקרקעות הטובות ביותר, עמל של
שנים, מלאכת השבחה ממושכת, נטיעות, עלו בתוהו..." )מתוך ד. צימר, עטרות
- מושב עובדים בהרי ירושלים, עמ' 31-30(
בתקופת שלטונה של ירדן הורחב נמל התעופה לתחום המושב עטרות הנטוש
)במערב(, והפך להיות נמל התעופה המרכזי של ממלכת ירדן בגדה המערבית.
הירדנים קראו לנמל התעופה על-שם הכפר הערבי הסמוך: קלנדיה. בתקופה זו
נבנו מבני שירותים סביב הנמל, מבני מגורים לצוות העובדים וכן בתי-מלון
קטנים. השדה לא היה פעיל ביותר בגלל קירבתו לגבול עם ישראל. בשנת 1966
תיכננו הירדנים להאריך את המסלול ל5-.2 ק"מ, כדי להכשירו לנחיתת
מטוסים גדולים. אולם התוכנית לא יצאה לפועל בגלל פרוץ מלחמת ששת הימים,
ואורך המסלול נשאר 2 ק"מ. מיד לאחר המלחמה שירת השדה את צורכי חיל
האוויר, עד שנכנסה רשות שדות התעופה למקום, והיא זו שמפעילה כיום את
השדה.
בשנת 1972 נערכו שיפוצים במסלול. והוא הוכשר לקליטת מטוסים ונוסעים.
כמות הנוסעים העוברת בשדה היא קטנה כ000-,25 נוסעים בשנה - מרביתם
נוסעים בטיסות פנים-ארציות, בעיקר לאילת וממנה.
כיום מתבצעות באופן סדיר שלוש טיסות יומיות לאילת וחזרה. השדה אמנם
פעיל, אך אינו מספק שירותים בצורה אופטימלית, כיוון שחברות טיסה זרות
אינן מוכנות לנחות בשדה התעופה הזה, מסיבות פוליטיות. במקום שוכן כיום
בית-ספר לטייס, וכן חברת תעופה "נשר", העוסקת גם בטיסות מעל לירושלים.
בסמוך לשדה הוקם לאחרונה מפעל של התעשייה האווירית לשיפוץ מטוסים;
עובדים בו כ200- איש.
מנמל התעופה נמשיך צפונה. אנו חוצים את מחנה הפליטים קלנדיה. עוד שני
קילומטרים יובילו אותנו ליעדנו הבא - תל א-נצבה.

5. תל א-נצבה
ממערב לכביש )משמאל( נבחין בגבעה סלעית שעל מדרונותיה גדלים עצי אורן.
על גבעה זו כמעט אין בנייה חדשה. במפות מופיע שם המקום כתל א-נצבה,
והוא מזוהה עם העיר המקראית מצפה. קודם שנסקור את המאורעות שהתרחשו על
גבעה זו, מן הראוי לציין את חשיבותה. מיקומה על דרך "גב ההר", מעט
צפונה לירושלים, מקנה לה חשיבות אסטרטגית ביחס למבואות הצפוניים של
ירושלים, במיוחד עקב סמיכות הגבעה לדרך הראשית. יש להזכיר, שהחוקרים
נחלקו ביניהם באשר לזיהוי המצפה. היו שניסו לזהות אותו כנבי סמואל.
כיום מקובל בעולם המחקר, שאכן, תל א-נצבה היא המצפה. בסמוך לתל נובעים
כמה מעיינות קטנים ששימשו את יושבי התל. שטחו של התל הוא 15 דונם.
המצפה שימש בעבר כמקום כינוס לשבטי ישראל, "וייצאו כל בני ישראל ותיקהל
העדה כאיש אחד למדן ועד באר-שבע וארץ הגלעד אל ה' המצפה" )שופטים כ',
1(.
העיר נבנתה בימי אסא המלך, כפי שמסופר בספר דברי הימים ב' ט"ז, 6. לאחר
חורבן בית ראשון התיישב במקום גדליהו בן אחיקם אשר אף נרצח כאן )מלכים
ב' כ"ה, 25-23(. בתקופת שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, מתחדש כאן היישוב
והוא נקבע כבירת פלך )נחמיה ג', 7(.
יהודה המכבי לפני יציאתו למלחמה במצביא היווני גורגיאס, אוסף כאן את
העם, מתפלל ויורד להכות בצבא היוונים החונים באמאוס. באתר נערכו חפירות
ארכיאולוגיות בין השנים 1935-1926 על-ידי משלחת אמריקאית מקליפורניה
בניהולו של בדה. בין הממצאים שנתגלו: חומה עבה בעלת שער, שנתגלתה בחלק
המזרחי של התל. כמו כן נתגלו 68 טביעות חותם "למלך", חותמות, משקולות.
כלי חרס ועליהם טביעות "יהד", "ירושלם", "מצה".
אל התל ניתן לטפס בינות לבתים הראשונים של העיירה אל-בירה. מהגבעה יש
תצפית מרהיבה לכיוון דרום ומערב, אל ארץ בנימין.
בצמוד לכביש משמאל וצמוד לתל, ניתן להבחין בבניין שסביבו מונחות תמיד
ערימות גדולות של בקבוקים; זהו בית-חרושת לעראק, וערימות הבקבוקים
שמסביב נועדו לצורך מילויים בעראק. נמשיך בנסיעה צפונה, כשממערב לנו
)משמאל( תל א-נצבה. כאן אנו נכנסים לעיירה הערבית אל-בירה.

6. אל-בירה
הבתים שנבנו בעבר ונבנים גם כיום בצמוד לכביש, בפאתי העיירה, הם מפוארים
ומרשימים. עיירה זו, שחלק מתושביה נוצרים ורובם מוסלמים, שוכנת בגובה
של 900 מ' מעל לפני הים ומתגוררים בה כ000-,30 תושבים )לא כולל תושבי
מחנות הפליטים(.
כיום אין להבחין בין רמאללה לאל-בירה, כיוון שעם הפיתוח המואץ באזור
ניטשטשו הגבולות. ניתן לומר, שממערב )משמאל( לכביש שוכנת רמאללה,
וממזרח )מימין( - אל-בירה.
העיירה יושבת על מקומו של יישוב קדום. שקשה להבחין בו כיום בגלל הבנייה
המודרנית. נציין, שנמצאו במקום ממצאים מן התקופות: הברונזה התיכונה
)1750-2000 לפנה"ס(, הברזל )586-1200 לפנה"ס(, והתקופה הערבית הקדומה
)1099-640 לסה"נ(.
מהמקורות ההיסטוריים ומתיאורי נוסעים, אנחנו שואבים מידע נוסף על אזור
זה.
בעבר נטו חוקרים לזהות באזור זה את בארות המקראית, המוזכרת כאחת מארבע
ערי הגבעונים. הגבעונים ישבו בארץ בזמן כניסת בני ישראל ארצה: "ויסעו
בני ישראל ויבואו אל עריהם ביום השלישי ועריהם גבעון, והכפירה ובארות
וקריית יערים" )יהושע ט', 17(. זיהוי כזה הוא בעייתי, בגלל הריחוק שבין
אל-בירה לשאר ערי הגבעונים המוזכרות. לכן, כיום הועלו הצעות שונות
לזיהוי בארות, ביניהן: אתרים בסביבות נבי סמואל, והיישוב רמות, בצפונה
של ירושלים - שהן קרובות יותר ליתר ערי הגבעונים. מהעיר המקראית בארות
מגיע אחד מגיבורי דוד המלך: "נחרי הבארותי" )שמואל ב' כ"ג, 37(.
מוזכרים גם שני שרים בגדודי שאול שבאו מבארות: "ושני אנשים שרי גדודים
היו בן שאול, שם האחד בענה ושם השני רכב בני רימון הבארותי מבני
בנימין..." )שמואל ב' ד', 2(.
חלק מאנשי בארות חוזרים עם אנשי הכפירה וקריית יערים בקרב שבי הגולה
בימי עזרא ונחמיה. בתקופה ההלניסטית אנו שומעים על קיומה של העיר אשר
בה חונה בכחידס הנלחם נגד צבאות יהודה המכבי. הצלבנים נכנסים לארץ,
יושבים כאן וקוראים למקום birra או גם: mahomeria magna, דהיינו,
מהומריה הגדולה, שפירושו הכיפה הגדולה. שם זה מופיע בספרות נוסעים.
במהלך הרחבת אזור בנייה במרכז אל-בירה נחשפה )ב1987- ( החזית המזרחית של
כנסייה צלבנית גדולה, בה ניתן להבחין בבירור בשלושה אפסיסים, שחילקו את
אולם הכנסייה לאולם מרכזי ושתי סיטראות. כנסייה זו, ואולי גם אחרות,
נבנו כאן ככל הנראה בגלל קדושת המקום עקב מסורת הקיימת כאן, הרואה את
אל-בירה כמקום ממנו יצאו הורי ישו לירושלים לחפש את בנם אשר נשאר
בירושלים ללמוד )לוקאס ב', 50-41(.
תוך כדי נסיעה נוכל להבחין במזרח )מימין( ביישוב יהודי עם בתים בעלי
גגות רעפים. זהו היישוב פסגות, שעלה לקרקע בשנת 1980 ומונה כיום כ100-
משפחות. בתחום היישוב מצויה המועצה האזורית בנימין.
נמשיך בנסיעה צפונה. אנו חולפים במרכז העיירה, ולאחר קילומטר וחצי הרינו
בצומת המכונה צומת יו"ש. הדרך מזרחה )ימינה( מובילה לכיוון יריחו דרך
ביתין, עפרה וטייבה. נמשיך לנסוע ישר ולאחר קילומטר וחצי נבחין ביישוב
הגדול מימין - בית-אל. היישוב בית-אל מחולק לשניים: בית-אל א' ובית-אל
ב'. תחילת התפתחות היישוב בנובמבר 1977. מאז הלך היישוב והתפתח בשני
גושים: בית-אל ב' נבנה והתרכז סביב ישיבה השוכנת במרכז היישוב, ובית-אל
א' הוא יישוב ככל יישוב אחר, בו עוסק כל תושב במלאכתו באופן עצמאי. זהו
יישוב דתי, הנקרא כך על-שם היישוב המקראי בית-אל, ששמו נשמר בשם כפר
סמוך: ביתין. ביישוב יש כמה מפעלים, ביניהם מפעל לייצור תפילין, הוצאת
ספרים, הקלטת הגמרא ועוד. בסמוך ליישוב בית-אל פועלת תחנת דלק ומסעדה.
נמשיך בנסיעה צפונה כקילומטר וחצי נוספים, וממערב לנו )משמאל( נבחין
במחנה פליטים גדול הנקרא ג'ילזון. לאחר כקילומטר וחצי נוספים במורד,
משמאל, נבחין בכפר ג'יפנא.

7. ג'יפנא
הכפר ג'יפנא, המשמר את השם הקדום העברי גופנא, שוכן ממש מולנו, מצפון
)שמאל(. כיום זהו כפר קטן, המונה כ200-,2 תושבים נוצרים. חלק מתושבי
הכפר עוסקים בחקלאות וחלקם מטפחים חלקות גפן, שבעבר היו ככל הנראה
גידול משמעותי יותר באזור, ואולי אף היקנו ליישוב את שמו. חשיבותה של
ג'יפנא בכך שהיא יושבת בינות להרים, סמוך למעיינות קטנים המשקים את
שדותיה וסמוך לדרך הראשית ירושלים - שכם.
יש שניסו לזהות את היישוב גופנא עם היישוב העפני, המוזכר בתחום שבט
בנימין: "וכפר העמונה והעפני" )יהושע י"ח, 25(.
בתקופה ההלניסטית והרומית גופנא היא עיר חשובה שעל שמה נקרא כל האזור;
על כך אנו שומעים מפי יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים: "...והארץ
נחלקת לאחד-עשר חבל, ועל כולם מושלת העיר ירושלים כקריית מלוכה, כי היא
מתרוממת על כל, כדמיון הראש המתרומם מעל לגוף, ויתר הערים נחלקות
לפלכים הנקראים על שמן, גופנא הפלך השני..." )מלחמות היהודים ג', ה'(.
באזור זה מוצא יהודה המכבי מסתור מפני הצבא הסלווקי הרודף אותו, ומכאן
הוא יוצא למלחמותיו נגדם. גופנא נודעה בתור יישוב גדול של כוהנים,
וסיפור מעניין אנו שומעים אודותיה: "רבי יצחק אמר: עיר אחת היתה בארץ
ישראל וגופנית )גופנא( שמה, שהיו בה שמונים זוגות אחים כוהנים נשואים
לשמונים אחיות כוהנות" )בבלי, ברכות, מ"ד, ע"א(. בתקופה הרומית כובשים
את המקום אספסיאנוס וטיטוס, כמסופר בספר מלחמות היהודים ד', ט', ט'.
אוסביוס, בן המאה הרביעית, מזהה את גופנא עם נחל אשכול, אליו הגיעו
המרגלים שלקחו מפרי הארץ )כמסופר במדבר י"ג, 24(: "נחל אשכול, משם לקחו
המרגלים מפרי הארץ לדוגמה. אומרים שהיא גופנא, שתרגומו גפן - הרחוקה
בט"ו מילין מירושלים בדרך המביאה לניאפוליס )=שכם(. אבל יש לחקור אם
אמת הדבר".
גופנא מצוינת במפת מידבא מן המאה השישית לסה"נ, שנמצאה בעבר-הירדן.
)על-פי מיכאל אבי יונה, ארץ ישראל ב', תשי"ג( יהודי גופנא גלו מכאן
לצפורי בגליל. על כך אנו שומעים מן התלמוד הירושלמי, בו מצוין שהיה שם
בית-כנסת של אנשי גופנא )ירושלמי, ברכות פ"ג, ה"א(.
בגופנא הקימו הצלבנים מצודה שניתן לראותה במרכז הכפר. )מתוך מירון
בנבנישתי, עמ' 240(

למעוניינים לסייר בכפר הציורי, מומלץ לנסוע מנקודת התצפית כ2-
קילומטרים נוספים )בדרך חולפים על-פני הכניסה לכפר דורא אל-קרע(, ואז
יש פנייה שמאלה, שלאחר קילומטר תביא אותנו לכפר ג'יפנא. ניתן לבקר
בשרידי המבצר הצלבני, בכנסיות הפעילות ובשרידי הכנסיות בכפר. לאחר
הסיור בכפר נחזור לדרך הראשית, אותה עזבנו קודם, ונמשיך צפונה )שמאלה(,
עד שנגיע למול הכפר הבא - עין סיניא.

8. עיו סיניא
הכפר הוא קטן ומונה כמה מאות נפש. אף הוא כקודמו כפר קטן וציורי, היושב
בסמוך לנביעות קטנות של מים. בתחום הכפר פועל בעונת המסיק, בית-בד,
המהווה חלק מההכנסה של תושבי הכפר. לכפר הזה יש קשר להתיישבות הציונית
בארץ בתחילת המאה, כיוון שבו ישבה משפחה יהודית, משפחת שרתוק, שאחד
מבניה, משה, היה לימים ראש ממשלתה השני של מדינת ישראל )בין השנים
1955-1953(. משפחת שרתוק הגיעה לכפר בשנת 1907, מתוך כוונה ליישב את
הארץ ובעקבות מודעות שנתפרסמו בדבר האפשרות לשכור כאן מפעל לתעשיית
שמן. משפחת שרתוק התיישבה במקום ואף הפיקה שמן ומכרה אותו לצרכנים
בירושלים. הההשכרה נעשתה מידי איסמעאיל ביי אל חוסייני בן למשפחה
מוסלמית ידועה מירושלים.
משפחת שרתוק הגיעה לכפר ישירות מנמל יפו, והביאה עמה מחו"ל חלק מרכושה,
שבארץ היה נראה כמותרות. ציונה רבאו, בת למשפחת קטינסקי, שנולדה בעין
סיניא, כתבה יומן ובו משולב תיאור של חיי משפחתה בכפר. בין השאר היא
מספרת: "בשנת 1906 עלתה משפחתנו ארצה, ובראשה דודי, הביל"ויי יעקב
שרתוק, ועמו אשתו פניה וחמשת ילדיהם. אליהם נלוו דודי הרווק, ולודיה
שרתוק, ואמם, הבביוסה. ולבסוף הצטרפו גם הורי עם בתם הבכורה דבורה. כל
המשפחה התיישבה בכפר עין סיניא, הנמצא בהרי אפרים, צפונית לרמאללה,
בדרך בואך שכם. הם חכרו את נחלת השייח' - ממשפחת המופתי חוסייני -
לתקופה של 99 שנים. בית האבן הגדול של השייח', בו התגוררנו, נמצא על
פסגת ההר. מסביבו, במורדי הגבעות, עמדו, ועדיין עומדים, בתי החימר של
הפלחים. בפינות שונות בכפר פיכו מעיינות מים חיים. מעליהם השתרגו דליות
הגפנים, עצי הזיתים הישישים והכסופים כיסו מרחבים אין קץ, ועל-יד הבית
טיפסו שיחי שושנים ריחניות והצלו צמרות עצי האגוז והתות. בני המשפחה
הביאו עמם את כבודתם מנמל יפו. פסנתר ענק - בביתנו קראו לו ה"רויאל" -
באורך שני מטרים, שידות ומזנונים מעץ אגוז, מגולפים וכבדים, שולחן
כתיבה של הדוד יעקב, ושולחן אוכל עצום ממדים. כאשר הערבים העלו את
הפסנתר האילם על המדרגות, היו משוכנעים כי קופסת פלאים מלאת זהב הם
נושאים, מה שהגדיל את רגש הערצתם לעולים החדשים". )מתוך: ציונה רבאו,
אבי תל-אביבית, עמ' 17(
כעבור שנים אחדות נאלצה המשפחה לעזוב את המקום; המשפחה איבדה חלק מממונה
במקום, היעדר חינוך לילדים וכן הניתוק מהיישוב היהודי - כל אלה השפיעו
על החלטתה של המשפחה לקום ולעזוב.
אפשר להסתובב כאן בין בתי הכפר וליהנות מיפי הגידולים בחלקות השלחין
המשתרעות בסמוך לכביש וממערב )משמאל(.
נעזוב את הכפר ונמשיך בנסיעה צפונה. מכאן מתפתל הכביש בתוך ערוץ של נחל,
הקרוי ואדי חרמייה או - על-פי פירוש שמו - ואדי השודדים. שם זה ניתן
לוואדי ככל הנראה בגלל הימצאות שודדים באזור בימים עברו. כיוון שהדרך
כאן צרה ואף עוברת בערוץ הנחל, היה זה מקום נוח מאוד לביצוע פשיטות שוד
על שיירות או בודדים שעברו בדרך זו. אי לכך נאלצו הבריטים להקים במקום
תחנת משטרה )תחנת דרכים( כדי לשמור מפני מקרי שוד וביזה בקטע לא מיושב
זה. את תחנת המשטרה נראה בהמשך, בנקודה מס' 10.
כ2- קילומטר צפונית לעין סיניא נפגוש בדרך המתפצלת מהכביש הראשי ועולה
ומטפסת מערבה )שמאלה(. דרך זו נסללה בשנים 1985-7, כדי לחסוך את המעבר
בתוך היישוב הערבי ביר-זית. נסיעה של כ5-.3 קילומטרים נוספים תביא
אותנו לנקודה הבאה - מערת בילגה.
9. מערה בילגה
באזור זה, בקילומטר ה32- מירושלים, במזקפי הסלע, חצובות מערות קבורה
רבות, חלקן מימי הבית השני. נוכל להבחין בהן היטב בצדי הדרך. מערה אחת
הנמצאת מצפון )משמאל לדרך( מיוחסת למשפחת כוהנים בשם בילגה. מערה זו
נתגלתה בשנת 1932, על-ידי הארכיאולוג פרופסור סוקניק. הוא גילה בפתח
המערה חקיקה הדומה לענפי עץ תמר )אולי מנורה?( וכן את האותיות: ל' ג'
ה', שאותן השלים לבלגה, ואולי זוהי מערכת קבורה של בני משפחה בשם זה.
על משפחה זו אנו יודעים ממקורות שבכתב. הם מופיעים ברשימת משמרות
הכהונה, כמשפחה מספר חמש-עשרה )מתוך העשרים וארבע(.
על משמרת זו אנו יודעים סיפוד מעניין שאירע בתקופה ההלניסטית, כשאחת
מבנות המשפחה נישאה לשר צבא יווני.
"תנו רבנן - מעשה במרים בת בלגה שהמירה דתה, והלכה ונישאת לסרדיוט אחד
)שר צבא( ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי
המזבח ואמרה - לוקוס לוקוס )לופוס - זאב( עד מתי אתה מכלה ממונן של
ישראל, ואי-אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר קבעו את
טבעתה וסתמו את חלונה )ובלגה לעולם חולקת בדרום(, ויש אומרים משמרתו
)של בלגה( שוהה לבוא ונכנס ישבאב אחיו עמו ושימש תחתיו..." )בבלי, סוכה
נ"ו, ע"ב( כיום קשה לזהות מערה זו, כיוון שפיתוח הכביש והרחבתו בעת
האחרונה הרסו חלק מן המערה. מערה זו שוכנת 5.3 קילומטר מנקודה בה פונה
הנביש העוקף את ביר-זית. כדאי לשים לב למד הקילומטרים מנקודה זו,
וכחלוף מרחק זה - מצד שמאל של הכביש הרינו במערה הנזכרת. לאחר
התבוננות במערה נמשיך את דרכנו בינות לעצי הזית ובערוץ ואדי חרמייה, אל
מבנה תחנת המשטרה, כמחצית הקילומטר צפונה מהמערה.
10. תחנת משטרה בוואדי חרמייה
תחנת המשמר ניצבת בסמוך לגשר החוצה את ואדי חרמייה בינות לעצי אורן
ובסמוך למעיין עין חרמייה, הנובע ממערב לכביש. הזכרנו קודם, שהמעבר
בערוץ נחל זה היה כרוך בתקופות מסוימות בסכנת מפגש עם שודדי הדרכים.
הבריטים, שדאגו להשכנת סדר בארץ, הקימו תחנות משמר במקומות שונים בארץ,
וביניהם גם מבנה זה. המבנה הקטן הכיל כמה חיילים, שתפקידם היה לפטרל
ולעזור בשעות צרה. התחנה מוקמה במרכז החלק הבעייתי של הדרך, בסמוך
למעיין ששימש את יושבי המקום. סמוך למבנה המשטרה ומדרום לו יש מתחם
בנוי גדול, שנבנה בעבר אולי כבריכת אגירה אשר אגרה את מי הנחל הזורמים
ומי המעיין הסמוך. כיום סתום מתחם זה באדמה ועליו נטועים עצי זית שגילם
מופלג. את האזור מיטיב לתאר ויקטור גרן, שסייר באזור במחצית המאה
שעברה: "בשעה עשר וארבעים וחמש דקות שבתי וירדתי לעמק, והמשכתי את דרכי
לאורכו דרומה. בשעה עשר וחמישים דקות ראיתי פה ושם עקבות דרך קדומה.
העמק שרכבנו בו עטור הרים, המעובדים היטב מדרגות-מדרגות, והם מכוסים
גפנים ועצי תאנה וזית הגדלים בין הטרשים; העמק עצמו נטוע עצי תאנה.
בשעה אחת-עשרה ושבע-עשרה דקות חנינו לשעה קלה בעין אלחראמיה. המעיין בשם
זה, שמשמעו 'עין הגנבים', נובע מתחת לסלע וקולח בתעלה קטנה. לא הרחק
משם יש בור מים גדול ממוטט, שלפנים ניצב מעליו מגדל מלבני, שאורך בסיסו
שמונה-עשר צעד ורוחבו עשרה. שרדו ממנו נדבכים אחדים של אבנים גדולות.
המגדל הזה חלש על המעבר בעמק, שהוא צר כאן ביותר, קצת הלאה דרומה יש
שרידי בריכה גדולה, שמידותיה ארבעים ושישה צעד על עשרים ושמונה. היא
נבנתה מאבנים גדולות, חסרות תבנית משוכללת, ועובי קירותיה היה מטר
ושלושים סנטימטר. הטיח שציפה אותה מבפנים נקלף כדי שלושה רבעים. היום
מעבדים את פנים האגן הזה". )מתוך: ויקטור גרן, תיאור ארץ ישראל.
השומרון 5, עמ' 24(
מתחנת המשטרה נמשיך בנסיעה צפונה. אחרי כ700- מטרים נבחין בכביש הפונה
מזרחה )ימינה(. כביש זה עולה בפיתולים לעבר הכפר אל מזרעה אשרקיה,
השוכן מעלינו.
אנו ממשיכים ישר בינות לעצי הזית והטראסות המעובדות בצורה מרשימה. נסיעה
של עוד קילומטר וחצי מביאה אותנו לבקעה רחבה, המעובדת יפה בעיקר
בגידולי פלחה. בעונות החקלאיות השונות ניתן לראות כאן כיצד מעבדים את
האדמה בשיטות קדומות, כפי שהיה נהוג לפני מאות ואלפי שנים. מצד מערב
)שמאל(, בכניסה לעמק, מתנשאת גבעה מעוגלת: חורבת א-תל, אותה מזהים
החוקרים עם גבע אשר בהר אפרים )יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא,
עמ' 331(, ויש שניסו לזהות במקום זה את גבע, שעד אליה עורך יאשיהו את
טיהוריו: "מגבע ועד באר-שבע" )מלכים ב' כ"ג. 8(.
הגבעה מרשימה בשרידיה מתקופת המקרא, ועל כן גם משכה את עיני החוקרים
לזהותה בזיהויים, כגון גבע, ועוד )סיכום הדעות המקובלות במחקר והצעות
חדשות, עיין: יואל אליצור, גבע בהר אפרים ושאלת קיומה של גבע מצפון
לבית-אל, קתדרה 45, תשמ"ח, עמ' 18-3(.
קילומטר נסיעה נוסף יביא אותנו להתפצלות: הכביש הפונה שמאלה מוביל
לכפרים סנג'יל וג'ילג'וליה. אנו נמשיך ישר, אך לא לפני שנציין כי שני
כפרים אלה והאזור שאנו נוסעים בו עכשיו היוו קו גבול בשומרון בין
התורכים לבין הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
תוך כדי נסיעה צפונה ומבט מערבה )שמאלה(, לעבר הוואדיות העמוקים
והפוריים, נוכל לקרוא מדברי אחד ממפקדי הגדודים הבריטיים באזור, המספר
על קו הגבול שעבר במקום: "מצאנו עניין רב בכברת הארץ שתפסנו. כבשנו את
ראשי הגבעות הנשקפות על פני עמדת התורכים, והיינו אחראים לשטח של
שלושה-ארבעה מיילים של חזית. אגפנו הימני נשען על ג'ילג'וליה, כפר קטן
ויפה בשומרון, ואגפנו השמאלי על אבווין, כפר ערבי חזק ובנוי אבנים,
שנבנה באמצע מדרון משופע והיה מוקף עצי תאנים וזיתים. קוונו התעקל
והתפתל כנחש על הגבעות בין שני המקומות הללו, כי הסתדרנו, כמובן, בהתאם
לטיב המקום.
חזיתנו כלפי האויב ירדה לעומק כשמונה-מאות רגל למטה, בשורה של מדרגות
סלעים, שלכל אחת היתה ירידה משש עד עשרים רגל. המדרגות והמדרונים הללו
היו מנוקדים בעצי זית. נחל, הנקרא ואדי ערוב, עבר דרך העמק הצר לרגלי
ההרים, ומעבר לו עלייה משופעת, שהובילה לקווי התורכים". )י. ה. פטרסון,
עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, עמ' ס"א(
תוך כדי נסיעה אנחנו חולפים על-פני הכניסה )מימין( ליישוב שילה, הנראה
בהמשך הדרך. עוד שני קילומטר וחצי, ואנחנו בראש מעלה לבונה, שהוא יעדנו
הבא.
11. מעלה לבונה
המעלה עליו אנו צופים מלמעלה משמר את השם המקראי לבונה, שנשתמר אף בשטח,
בכפר הנמצא ממולנו, צמוד למדרון ההר, ונקרא: לובן שרקיה )שפירושו לובן
המזרחית, להבדיל מלובן המערבית(. לבונה מוזכרת פעם אחת במקרא בספר
שופטים, כאשר המחבר מתאר את מיקום העיר שילה: "ויאמרו הנה חג ה' בשילו
מימים ימימה, אשר מצפונה לבית-אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל
שכמה ומנגב ללבונה" )שופטים כ"א, 19(.
המעלה יורד בפיתולים לכיוון העמק שלמרגלותיו. זהו עמק לבונה הפורה.
במורדות פזורים מאות עצי שקד, שבעונת הפריחה מקשטים בלבן ובוורוד את
מורדות העמק, מראה מרשים, המוסיף הדר למורד המתפתל.
בראש ההר, ממערב, ממוקם היישוב לבונה, המחזיר את השם המקראי לאתרו. העמק
שבתחתית המעלה נתפרסם בתקופת השופטים, כאשר נצטוו בני בנימין לארוב
בכרמים ולכשיראו את בנות שילה יוצאות במחולות, יחטפו להם איש איש את
כלתו )שופטים כ"א, 25-20(. טקס זה, שהיום הסבו אותו לטקסי האהבה של ט"ו
באב, סביר להניח שהתרחש כאן בעמק שלמרגלותינו. אם כך היה הדבר ואם לאו,
עמק זה נשאר מרשים ביופיו, גם אם נעלמו הכרמים שבהם המתינו בני בנימין
לבנות שילה.
אזור זה, בין העמק להר, כה קשה למעבר, שימש לוחמים לתקיפת אויביהם.
ייתכן שכאן, באזור זה, נחל יהודה המכבי את ניצחונו הראשון כנגד
אפולוניוס, המצביא היווני, שיצא משומרון לעבר יהודה ועבר כנראה בדרך
נוחה זו. יהודה ארב לו בדרך ותקף אותו. לא מצוין )בספר חשמונאים א' ג',
12-10( בדיוק היכן אירע כל זה, אולם חלק מן החוקרים רואים במעלה זה את
מקום האירוע.
בתחתית המעלה מצויים שרידים של חאן )מלון דרכים(, ששימש את העוברים כאן
בדרך, שכן באזור זה נסתיימה כמחצית הדרך מירושלים לשכם.
עדויות על החאן אנו מוצאים אצל נוסעים שונים. אולם תיאור מעניין ביותר
אנו מוצאים ערב כניסת הבריטים לארץ. כאשר התורכים הובילו צפונה אסירים
שבויים מירושלים, ביניהם גם כ20- יהודים. שיירה זו הגיעה עם ערב לחאן
שבתחתית המעלה.
אחד מן האסירים סיפר: "סוף סוף בשעה תשע הגענו לחאן, עייפים ומדוכאים,
רעבים וצמאים. עוד הוכרחנו לעמוד כשעה על רגלינו ולחכות עד שיאספו כולם
ועד שיעבירום תחת המעיין, ואחר כך הכניסונו כולנו, כל 230 האסירים, אל
תחת סככה פתוחה מלאה צחנה ורפש, מקום עמידת סוסים וגמלים, כדגים מלוחים
בחבית. כך מילאו האסירים את השטח המצומצם ולא נשאר אף טיפה, אף רווח
בין איש לאיש". )פרקי הפועל הצעיר ו', תרצ"ח, עמ' 351(. ממזרח )מימין(,
על הגבעות ממול, נבנית עיר הגנים: עלי )על-שם עלי הכוהן שעבד במשכן
שילה( והיא אמורה להיות בעתיד העיר המרכזית במרכז השומרון.
תודות
תודתי נתונה לכל האנשים שסייעו והשתתפו בהוצאת דפים אלה לאור: לדני
קוסובצקי - מנהל שדה התעופה עטרות, יוחי רוזנבליט, זאב ארליך, ספי
בן-יוסף, אשר עברו על החומר והעירו הערות מועילות. לורד שתיל ולמאיר
כהנא אשר שקדו על המפות והאיורים. יבואו כולם על הברכה.

מקורות
1. אהרוני יוחנן, ארץ ישראל בתקופת המקרא, יד יצחק בן-צבי, ירושלים
תשמ"ז.
2. בן אריה יהושע, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, יד יצחק
בן-צבי, ירושלים תשל"ט.
3. בן-צבי רחל ינאית, אנו עולים, עם עובד, תל-אביב 1969.
4. בן-מתתיהו יוסף, תולדות מלחמת היהודים עם הרופאים )תירגם: י.נ.
שמחוני(, מסדה, רמת-גן 1968.
5. בנבנישתי מירון, לקסיקון יהודה ושומרון, יישובים מינהל וחברה, כנה,
ירושלים 1987.
6. גרן ויקטור, תיאור ארץ ישראל )תירגם: חיים בן-עמרם(, 7 כרכים, יד
יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד.
7. הירשברג אברהם שמואל, בארץ חמדת, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשל"ז
)וילנה, תר"ע(.
8. הכפר העברי נווה יעקב תרפ"ד-תרצ"ט, ירושלים.
9. וילנאי זאב, אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, 10 כרכים, עם עובד,
תל-אביב.
10. טריסטראם הנרי בייקר, מסע בארץ ישראל )תירגם: חיים בן-עמרם(, מוסד
ביאליק, ירושלים תשמ"א.
11. מלמד ע"ז, ספר האונומסטיקון לאוסביוס, החברה לחקירת ארץ ישראל
ועתיקותיה, ירושלים תשל"ח.
12. נצר אהוד ואחרים )עורכים(, האדריכלות בארץ ישראל בימי קדם, החברה
לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשמ"ז.
13. נרקיס עוזי, אחת ירושלים, עם עובד 1975.
14. סוקניק א.ל., 'מערה יהודית עתיקה ליד דרך המלך ירושלים שכם, ידיעות
החברה העברית לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה א', )תרצ"ג(.
15. ערך: גבעה, אנציקלופדיה מקראית ב', ירושלים תשל"ח.
16. פטרסון י.ה., עם הגדודים העבריים בארץ ישראל )תירגם: ח. ולי(, מצפה,
ירושלים - תל-אביב תרפ"ט.
17. צימר ד, עטרות - מושב עובדים בהרי ירושלים, הוצאת תנועת המושבים
והארגונים, תל-אביב תש"ז.
18. רוג'רס אליזה מרי, חיי יום-יום בארץ ישראל )תירגמה: שולמית הרן(,
משרד הביטחון, 1986.
19. רבאו ציונה, אני תל-אביבית, משרד הביטחון, תל-אביב 1984.
crusadere the ,meron benvenisti .197620 ,jerusalem ,press universities ,israel ,land holy the in

 

מסלולי טיולים נוספים