גבעת הקיבוצים טיולים רגליים באזור מישור החוף

צימרים למשפחות צימרים בקיסריה צימרים בתל אביב צימרים במכמורת צימרים בנחשולים צימרים עם בריכה צימרים בחוף דור

גבעת הקיבוצים

גבעת הקיבוצים

יישוב אחר - מישור החוף

טיולים למשפחה

טיול עד 3 שעות

דרגת קושי - קל

טיולים רגליים

מכון איילון, חורשת אקליפטוסים, פרדסים, שרידי מבנים ועוד

שלח לחבר   23/10/2011     

המסלול

ניכנס בשער הגבעה, נלך לאורך הכביש המקיף אותה מימין, כאשר נגיע לקצהו
נפנה שמאלה, נלך לאורך המבנים ונגיע למבני ההסוואה של מכון איילון.
בשנים 1942-1932 שכנו בגבעה גרעיני התיישבות, שהמתינו לתורם לעליה על
קרקע הלאום, דהיינו התכוונו להקים קיבוצים חדשים או להצטרף לקיבוצים
הקיימים והם: מעלה-החמישה, רמת-השופט, רמת-יוחנן, כפר-מסריק, ניר-עם,
בית-אלפא, תל-יצחק, יד-מרדכי ודגניה ב'. אי לכך זכתה הגבעה לשם "גבעת
הקיבוצים".
בשנים 1949-1945 ישבו בגבעה חברי קבוצת הצופים א' - מייסדי מעגן-מיכאל
והמה גיבורי הפרשה אשר תסופר להלן: פרשת ייצור כדורי הסטנים - נשקם של
לוחמי תש"ח.

נסיונות לייצר כדורים
לאחר המכה הקשה שהוכה היישוב העברי במאורעות תרפ"ט, ברור היה לראשי
ההגנה, שעליהם להצטייד בנשק לקראת הבאות הועלו רעיונות מרעיונות שונים
וביניהם הצעות לייצור עצמי. אחת ההצעות היתה להקים בית-חרושת לכדורים.
ב1931- נשלח יחזקאל ברעם (חצ'קו) לגרמניה, כדי ללמוד את מלאכת ייצור
הכדורים. בהיותו שם התקשר עם פרופ' קוריין, שהיה מומחה בעל שם עולמי
בתחום זה. לאחר בקשות והפצרות רבות נתקבל חצ'קו לעבודה בביח"ר לנשק, שם
עבד במשך שנה ולמד את רזי ייצור הכדורים. לפני שובו ארצה ביקש לקנות
מכונות לייצור כדורים, אך הקניה לא יצאה לפועל, בשל חוסר אמצעים והעדר
הערכה מספקת מצד ראשי ההגנה לחשיבות העניין.
ב-1938 נודע לחצ'קו שפרופ' קוריין עלה ארצה ועוסק בהוראה בטכניון. הוא
פנה אליו בבקשה לסייע לתעש בהקמת מפעל לייצור כדורים. השניים ערכו
תוכנית להקמת מפעל, שתפוקתו אמורה להיות 15,000 כדורים ביום, אולם בשל
חוסר תקציב נגנזה התוכנית.
באותה שנה הצליח יהודה ארזי - איש רכש של ההגנה - לרכוש בפולין מכונות
ישנות לייצור כדורים במחיר של גרוטאות ברזל. חצ'קו נשלח לפולין לבחון
את המכונות. לדעתו הן לא היו שוות מאומה, אך כיוון שכבר נקנו, הוחלט
לשפצן. בעבור ממון רב, נעשתה מלאכת השיפוץ בידי פועלים פולנים שהתמחו
בייצור נשק, במבנה של ביח"ר נטוש סמוך לוורשה. המלאכה נעשתה בסתר משום
ששלטונות פולין - שאישרו, אמנם, מכירת נשק להגנה. - לא היו מעוניינים
למכור מכונות ייצור מחשש לאובדן לקוחות. משתמה מלאכת השיפוץ, נארזו 34
המכונות בארגזי עץ גדולים, נשלחו לנמל דנציג והוטענו שם על ספינה
שהפליגה לנמלי הים התיכון. כאשר היתה האוניה בלב ים, הגיע, לבולשת
הבריטית בירושלים, מידע על מטענה: שלטונות פולין נהגו בעורמה - הם ידעו
מה מכילים ארגזי העץ, אך לא מנעו את העברתם, שכן לא רצו לאבד לקוח
רציני. לעומת זאת, גילו לבריטים את דבר המשלוח כדי שהללו יחרימוהו
בהגיעו ארצה.
מרכז הבולשת שלח מברק לחיפה ובו פרטים על האוניה וכן הוראות לעצרה,
להחרים את מטענה ולאסור את איש ההגנה שעל סיפונה. המברק, שהיה כתוב
בצופן, פוענח בידי שושנה דקל, מאנשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה)
ואפרים דקל. בשעה 03:00 בלילה הועברה הידיעה לאליהו גולומב, מפקד ההגנה.
בטרם חלפה שעה הוברקה לאוניה הידיעה: "שנה כיוון לביירות!". יהודה ארזי
הצליח להשפיע על חברת הספנות לשנות את יעד המשלוח, לאחר שכתובתו הוסבה
על-שם חברה לבנונית, שהיתה בקשרים עם ההגנה. מאיר ספקטור נשלח לביירות
ובעזרת תעודות שהיו עימו, הצליח להוריד את המכונות מהאוניה ולהפקידן
במחסני הערובה בביירות, שם הן נשארו. רק ב1941-, בעיצומה של מלחמת
העולם, הצליחו אנשי ההגנה להביא את המכונות ארצה באמצעות תחבולות
וסיפורים שבהם הלעיטו את השלטונות הבריטיים. אך, בינתיים, שוב ירדה
מהפרק התוכנית לייצר כדורים בתעש.
בשנים 1943-1940 עמד המהנדס חיים סלבין בראש תעש. סלבין ראה בייצור
כדורים את אחת ממשימותיו הראשונות. הוקם צוות בראשותו של המהנדס ארווין
בלאו, מומחה לייצור נשק, שתרם רבות להכנת המיכשור לייצור הסטן. הצוות
החל בנסיונות לייצור כדורים בקוטר 9 של מ"מ עבור הסטנים. עמל רב הושקע,
אך ללא תוצאות ממשיות. בראשית 1945 נתמנה יוסף אבידר למנהל תעש. המצב
הגיע אז לידי אבסורד - תעש ייצר עד לאותה תקופה כ600- סטנים (הסטן כונה
תמ"ת - תת-מקלע תוצרת), אך לא היתה תחמושת עבורם. ייצור תחמושת נקבע
על-ידי אבידר כמטרה ראשונה במעלה. דברי סלבין, על הקשיים העצומים
הכרוכים בתעשיה זו ועל העבודה הרבה שהושקעה ללא תוצאות, לא הרתיעו את
אבידר. ייצור כדורים לסטנים עמד בראש סדר העדיפויות בחישובי תקציב, כוח
אדם ובמיכשור.
המכונות שרכז ארזי בפולין שופצו. מומחי תעש עסקו במשך שנה תמימה
בניסויים שבהם נקבעו: צורת התרמיל, מננה הקליע, כמות הכספית הרועמת
בפיקה, משקל אבק השריפה בתרמיל וכמות העופרת בקליע. האחראי לניסויים
היה מהנדס צעיר ושמו מיכאל שור (כיום, מנכ"ל תעש). מכונות נוספות
ותנורים שנדרשו למלאכה, נרכשו באנגליה באמצעות ד"ר אייזן, סוכן מכונות
ואיש ההגנה. לבקשת תעש, רכש אייזן גם כמויות גדולות של סרטי פח-נחושת,
שנועדו להכנת התרמילים. משנשאל לפשר ההזמנה הגדולה השיב - בהתאם לתדרוך
שקיבל ממפקדת ההגנה - כי מחומר זה מייצרים שפופרות לשפתונים - מצרך
שהנשים במזרח מרבות להשתמש בו. הנימוק שיכנע ורשיון היבוא לסחורות
הליפסטיק אושר.

מכון איילון
כאשר הושלמו ההכנות, הוחל בחיפושים אחר אתר מתאים להקמת המפעל, אתר
שיימצא בקרבת תל-אביב, שבה רוכזו כל ההכנות, וסכנת גילויו תהיה קטנה.
דובר על הקמת "מכון" תת-קרקעי (מפעלי הייצור של תעש נקראו "מכונים")
רחב-ידיים, שיכיל מכונות רבות ויהיה אפשר לערוך בו נסיונות ירי לבחינת
טיב הכדורים. הבחירה נפלה על "גבעת הקיבוצים". הגבעה היתה מבודדת, אך
לא נידחת, ובאותם הימים לא היתה מיושבת. איכלוסה מחדש על-ידי קיבוץ
צעיר, במתכונת קודמיו, לא יעורר תמיהה וסקרנות.
משנמצא האתר המתאים הוחל בחיפושים אחר קבוצה, שמרבית חבריה יוכלו לעבוד
במכון שבמעמקי האדמה: קבוצה בעלת תודעה בטחונית מפותחת, שתסכים להתאים
את אורח חייה לצרכי הבטחון של המכון, שכן יהיה צורך להגביל את הביקורים
בשטחה ולהסתיר את מקום העבודה האמיתי של חבריה. לאחר בדיקת גרעיני
ההתיישבות ולאחר התייעצות עם הש"י, נמצאה הקבוצה שהתאימה למשימה -
קבוצת הצופים א', שישבה בפרדס-חנה. אבידר בא בדברים עם מזכירות הקבוצה
וסוכם כי יבוא לאסיפה סגורה ויסביר לחברים את הנדרש מהם. הצעירים
והצעירות הקשיבו בדריכות להצעה המוזרה, שנפלה עליהם לפתע. הצעה, שאם
תתקבל על ידיהם, תשנה את קצב הכשרת הקבוצה ליעדה המקורי - עבודה חקלאית
וימית - ותדחה את מועד עלייתם על הקרקע; הצעה שתחייבם לחיות בתנאי
סודיות ומתח מתמיד לפרק זמן לא ידוע. בהתבוננו בפני שומעיו, חש אבידר,
כי למרות כובד המעמסה המוצעת להם - ייענו לה. ואכן, בדיון שנערך,
נתקבלה החלטה חיובית. עתה, משנמצא האתר המתאים להקמת המכון ונמצאה
הקבוצה שתעבוד בו, החלו בקצב מהיר בביצוע המשימה. תעש הקימה עבור
החברים בתי-מגורים, חדר אוכל, רפת, לול ומבני שירותים. המהנדסים ארווין
בלאו ויוסף אידלמן, הכינו את תוכנית הבניה של המכון וביצוע העבודה נמסר
לקבלן ירושלמי בשם משה וינד.
באמצעות דחפורים נחפר בור שעומקו 8 מ'. לתוך הבור יצקו מבנה שאורכו 33
מ', רוחבו 8 מ' וגובהו 5.3 מ', קירותיו עבים ועובי תקרתו 5.0 מ'. המבנה
נחלק לאולם מרכזי גדול שבסמוך לו חדרי בידוד לחומרי הנפץ המסוכנים
ולתהליכי ייצור מיוחדים. במבנה היו מחלקות שונות: מחלקת מכונות, מחלקת
תנורים, מסגריה, מחלקת בדיקה, מחלקת ניסוי ירי וחדרי שירותים לעובדים.
המבנה צופה כולו באספלט, כדי לבודדו מרטיבות, וכוסה בשכבת עפר שעובייה
5.3 מ'.
מעל פני השטח הוקמו שני מבנים: מאפיה ומכבסה. במאפיה אפו לחם לצרכי
הקיבוץ ולמכירה במושבה, והמכבסה שירתה את אנשי הקיבוץ וגם את תושבי
רחובות. אך, לאמיתו של דבר, היו אלה שני מבנים שנועדו להסוואת פתחי
המכון. תנור המאפיה נבנה כגוש מוצק שמשקלו כ10- טון, אולם ניתן היה
לנתקו מהריצפה ולהסיטו ממקומו באמצעות מסילה מיוחדת שהותקנה לשם כך.
משהוזז התנור, נפער פתח שגודלו 2*3 מ' ודרכו הוכנסו פנימה המכונות
והחומרים השונים והוצאה התוצרת המוגמרת. אף את מכונת הכביסה היה אפשר
להסיט ממקומה ודרך פתח צר, בתחתיתה, נכנסו העובדים למכון ויצאו ממנו.
הכניסה והיציאה נעשו במהירות - תוך דקה וחצי היו נכנסים פנימה 45 אנשי
הצוות הקבוע.
איוורור המפעל תוכנן בידי מומחה, שקיבל את הנתונים, אך לא הורשה לבקר
במקום. ארובת התנור שימשה גם כמיתקן איוורור, וארובת המכבסה שימשה
לשאיבת האוויר המזוהם החוצה. נורות המאוורר שימשו כמערכת אזעקה
מוסווית: הבהוב אחד היה סימן לבואו של אדם "משלנו", שני הבהובים התריעו
על סכנה באזור והבהובים בלתי פוסקים - על מצב חירום, שפירושו "סליק"
מהיר. המיית המאווררים והרעש שליווה את פעולת מכונת הכביסה, הבליעו את
רעש המכונות. לשם בידוד אזור המאפיה, מילאו במזרונים עבים את החלל
שבתחתית התנור, עד לגובה תקרת המכון. בעת ביצוע החפירה נמתח אריג יוטה
סביב לשטח, מחשש לעין זר. כלבי בוקסר מטילי אימה - "חניכיה" של ד"ר
רודולפינה מנצ'ל, מומחית לאילוף כלבים, הובאו למקום כדי להרחיק ערבים,
או אורחים בלתי רצויים, העלולים להזדמן למקום.
לצורך אספקת חשמל הוקם טרנספורמטור בפינת השטח הגובל בפרדס ערבי, זרם
החשמל "נגנב", כדי שחשבונות הצריכה הגדולים לא יעוררו סקרנות.
עבודות החפירה ויציקת המבנה נמשכו 22 יום בלבד. התקנת המכונות והפעלתן
היו מבצע שהוצא לפועל במהירות בלתי רגילה. וזאת הודות למסירותם של כל
העוסקים במלאכה, שראו בהקמת מכון תת קרקעי ראשון מסוגו - מלאכת קודש.
במכון התת קרקעי, שקיבל את השם "מכון איילון", בוצעו כל פעולות ייצורו
של הכדור בן 9 המ"מ - לרבות מילויו, הרכבתו ואריזתו. מנהל המכון היה
פסח אברמוביץ )איילון( איש תעש, והאחראי לבטחון היה מאנשי הקיבוץ.
במפעל עבדו 45 אנשים, רובם חברי הקיבוץ וחברותיו ומיעוטם מומחים ובעלי
מקצוע שהגיעו מתל-אביב. העובדים היו יורדים למכון ב00-:7 בבוקר, יוצאים
למנוחה קלה בצהריים וחוזרים ועובדים עד הערב. בשעות העבודה לא עזב איש
את המקום. במפעל הוכנו מנות חירום של מזון, למקרה שיהיה הכרח לשהות
בתוכו זמן ממושך, ללא יכולת לצאת.
תנאי הבטחון שכפה הש"י על המשק היו חמורים. המשק כולו היה נתון בהסגר.
השער היה נעול ושומר עמד לידו יומם וליל. אורחים היו בבחינת סיוט
מתמיד, שכן היה צורך לעמוד על המשמר ולא לתת להם להסתובב בחצר. חברים
חדשים עברו תחקיר בטחוני אצל הש"י, לפני שנתקבלו למשק.
אמצעי זהירות שונים ננקטו כדי למנוע את דליפת הסוד. העובדים נבדקו בדיקה
מעולה בצאתם מן המכון, כדי שלא ייוותרו בבגדיהם כדורים או חלקי כדורים.
בדיקה מיוחדת נעשתה בסוליות הנעליים, שכן אלה קלטו פסולת של נחושת
וחלקים זעירים של כדורים. במשק הוקמה סנדלריה מיוחדת לתיקון נעלי
העובדים, מחשש שהמתכת שעל הסוליות תסגיר את מהות העבודה. מקרה חמור,
שכתוצאה ממנו נשקפה סכנה לגילויו של המכון על-ידי הבריטים, אירע
בפברואר 1948. ארגון לח"י פוצץ רכבת מלאה חיילים בריטים, שעברה מול שער
הכניסה לגבעה. בהישמע הפיצוץ הופעלה מערכת האזעקה. העובדים יצאו
במהירות מהמכון וה"תפר" הדק שבפתח המכבסה כוסה חיש מהר במשחת סבון.
חיילים בריטים פצועים ואחרים החלו להיכנס לשטח הקיבוץ, לפצועים הוגשה
מיד עזרה ראשונה. החיילים, שהיו אסירי תודה על הטיפול בחבריהם הפצועים,
לא הטרידו את אנשי הגבעה בחיפושים אחר החבלנים. משעזבו את המקום נשמו
חברי המשק לרווחה. תנאי העבודה במכון האטום, שהיה בנוי כ8- מ' מתחת
לפני האדמה, היו קשים. וזאת למרות האיוורור הקבוע, שבשעת תכנונו נלקחו
בחשבון אדי החומרים, האבק והחום שייפלט מהמכונות הרבות ומגופם של 45
העובדים. למרות התאורה הטובה והשמירה הקפדנית על הנקיון, העובדים החלו
חשים ברע. למקום הובא ד"ר יוסף קוט חבר ההגנה ורופא בכיר בקופת-חולים.
ד"ר קוט בדק את העובדים ואת תנאי עבודתם וציוו על שתיה רבה של חלב
ובליעת ויטמינים. נוסף לכך ציווה לערוך להם מדי יום ביומו הקרנות
קוורץ, כתחליף לאור השמש, ולצורך זה הוקצתה פינה מיוחדת במכון. מכון
איילון פעל מתחילת 1946 ועד אמצע 1948. זה היה המכון המשוכלל ביותר של
תעש והוא נבנה במיוחד בהתאם ליעודו. עד להקמתו נהגו לשכן את מפעלי תעש,
בבתי-מלאכה ובבתי-חרושת שבהם נעשתה עבודה רגילה. זו היתה פעם ראשונה
שבה הועסקה קבוצה כה גדולה של עובדים במפעל אחד. המכון סיפק לכוחותינו
למעלה מ2- מיליון כדורים, ולקראת מלחמת העצמאות הגיע הייצור לכדי 14
אלף כדורים ליום. על הכדורים הוטבעה האות e, שפירושה "ארץ ישראל" -
והאות a שפירושה איילון וכן סיפרה המציינת את שנת הייצור. במלחמת
העצמאות הוכנסו לפעולה כ4450- הסטנים שייצר תעש ובקניהם כדורים מתוצרת
מכון איילון. בדיעבד התברר, שהמצרך היחידי שלא היה בו מחסור בראשית
המלחמה, היה כדורי 9 מ"מ לסטנים.
בימים שלאחר קום המדינה ותום מלחמת העצמאות, עלתה קבוצת הצופים א', היא
מעגן מיכאל, על הקרקע והגשימה את שאיפתה להתיישבות. ומכונות ייצור
הכדורים, ממשיכות עד היום למלא את תפקידן בתעשיה הצבאית.

הגבעה לאחר מלחמת העצמאות
הגבעה נשארה מחוץ לתחום גם לאחר מלחמת העצמאות. לאחר חנוכת מכון וייצמן,
הועתקה לכאן פעילות חמ"ד )חיל מדע של צה"ל(. בגבעה, שנקראה באותה תקופה
בשם "מכון "4, נערכו מחקרים בטחוניים וכן מחקרים שתרמו לפיתוח משאבי
הטבע של המדינה (סקר המחצבים בנגב, למשל). ב1952- פורק חמ"ד, ואנשיו
המשיכו לפעול במסגרת אמ"ת )אגף מחקר ותכנון של משרד הבטחון(. ב1954-
הועברה הגבעה לרשות מכון וייצמן ורוב החוקרים הצטרפו לסגל עובדי המכון.
בראשית שנות ה60- הוקמו בגבעה מפעלים של תעשיות עתירות-מדע, שהיו
קשורות למכון וייצמן, היום הינה חלק מקריית וייצמן, פארק לתעשיות
עתירות מדע. החל משנת 1975 פעלנו למען הכרזת הגבעה כאתר לאומי. שנים של
מאמץ נשאו פרי - האתר שוקם על-ידי תעש וב1986- הוכרז על-ידי משרד הפנים
כאתר לאומי.
לאחר ביקור באתר נפנה ימינה (דרומה) ונחזור לתחילת הכביש. כאן נפנה
שמאלה (מזרחה) ונצא דרך שדרת האקליפטוסים, שהיתה בעבר הכניסה הראשית
לגבעה. מחוץ לגדר נביט שמאלה ונבחין בפנס האיתות של המסילה. נפנה דרומה
ונרד בדרך הסולינג עד לגשר (את סיפור הגשר והמסילה נשמע בהמשך), נעבור
מתחתיו ונפנה שמאלה (צפונה), במקביל למסילה, עד למול הכניסה הישנה
לגבעה, כאן נפנה ימינה ונעלה אל ראש גבעת החול.

גבעת החילפים
גבעת החול, שעליה אנו עומדים, מכוסה בצמחי חילף החולות, המעניקים לה
מראה של ערבת דגנים - שריד לנוף הולך ונעלם, נוף שכיסה בעבר שטחים
נרחבים באזור אדמות החול-חמרה של מישור החוף. קרקע גידולו של החילף
מתאימה גם לגידול הדרים, עם התפשטות פרדסי ההדרים נדחקו רגלי החילף,
ומעטים המקומות שבהם ניתן עוד לראות שטח נרחב מכוסה צמחי חילף החולות
כמו כאן.
עיקר התפתחותו של החילף (צמח רב-שנתי, שמוצאו סודנו-דקני) בקיץ, אז
ירוקים עליו ושיבולי פרחיו מתנשאים. מלוויו של החילף הם דרדר הקורים
ושורה של צמחים חד- שנתיים המתפתחים במהירות בימות הגשמים ופורחים
בחורף ובאביב: מרבדים מכסיפים של אלמוות הכסף, פרחי לילך עדינים של
מרסיה יפהפיה, סביון אביבי, תורמוסים, קחוונים ועוד. לאחר תצפית היקפית
נלך לעבר חורשת האקליפטוסים.

חורשת האקליפטוסים
בעבר היה כל האזור הסמוך למסילה נטוע אקליפטוסים. העצים ניטעו על-ידי
"אגודת נטעים", שנוסדה על-ידי אהרן אייזנברג, איש רחובות, ומטרתה:
"לרכוש אחוזות וקרקעות בארץ, להכשירן, לנטען ולבנותן, ולמכרן אחר-כך
ברווח לאלה המבקשים לקנות להם אחוזות מן המוכן". הנוער הרחובותי מכנה
את החורשה בשם "חורשת הצופים, כנראה על-שם קבוצת הצופים א' שישבה
בגבעה. תכופות נערכים כאן מחנות של תנועות הנוער ופיקניקים פרטיים.
מעברה השני של החורשה, כלפי דרום, נבחין בפרדס הראשון ובמבניו ואליו
נשים פנינו.

הפרדס הראשון
ניכנס בשער האחורי של חצר הפרדס ונתבונן בשרידי המבנים. בשנת 1904 נטע
זלמן מינקוב את הפרדס הראשון ברחובות והניח יסוד לענף הכלכלי שזיכה את
המושבה, כעבור שנים, בכינוי "עיר ההדרים". מינקוב היה גם חלוץ העבודה
העברית הטהורה במושבה ופרדסו שימש מקום עבודה ומרכז חברתי לפועלי העליה
השניה. עקרון העבודה העברית נשמר בפרדס גם כשזה עבר לידי טולקובסקי
ואחריו לידי גוטהלץ ופישר. הפרדס היה פרדס לדוגמה. יהודי אמריקאי,
שביקר בארץ ב1909- וביקש לבדוק את אפשרויותיה הכלכליות, נלקח על-ידי
מארחיו לפרדס מינקוב, שהוצג בפניו כמטע היפה ביותר והמשובח ביותר בארץ
ישראל. במלחמת העולם הראשונה קבע המפקד התורכי של האזור, סלים אפנדי,
את מטהו בפרדס. סלים אפנדי, שהיה אדם קשה לב ואכזר, מירר חייהם של בני
המושבה והתעלל קשות במנהיגיה. משה סמילנסקי שבר כד מים של בדואית שנהגה
לעבור עם חמורה דרך שדה השעורה שלו, למרות התראותיו. בליל שישי הופיעו
בביתו 3 חיילים, אסרוהו והוליכוהו למעון המפקד בפרדס. הלה, שידע כי משה
סמילנסקי הוא ממנהיגי המושבה, חירפו וגידפו ואחר כך ציווה להוליכו אל
המודיר ברמלה, כשהוא קשור בחבל אל סוסי שני מלוויו והללו דוחקים בו
ומכריחים אותו לרוץ, לרמלה הגיע סמילנסקי באפיסת כוחות סמוך
לחצות-הליל. המודיר, שהכירו, שמע את סיפורו ושחררו. פועל יהודי הוכה
על-ידי חייל תורכי. הוציא הפועל את המקל מידי החייל והשיב לו מנה אחת
אפיים, אולם משחש בחומרת מעשהו, נמלט והסתתר. כעבור שעה קלה הוקפה
המושבה צבא, חברי הוועד כונסו במרכז המושבה ונתבעו להסגיר את הנמלט
לידי התורכים. משטענו, כי אינם יודעים אייהו, הוכו ואחר-כך הובלו
לפרדס, נכלאו באחדהמחסנים שבחצר ושמירה הוצבה עליהם. למזלם, שהה אז
ברחובות עורך-הדין דוד מויאל, והלה הצליח לשחרר את העצירים לאחר משא
ומתן מייגע ומתן בקשיש.
נצא דרך השער הראשי, ולאחר שנאתר את מקום ה"סביל" (רהט) שהיה שם, נלך
שמאלה עד קצה החומה ונצפה בבריכת האגירה.
בימים עברו לא היו בריכות שחיה ונהגו לרחוץ בבריכות הפרדסים. בבריכת
האגירה של פרדס מינקוב למדו רבים מילדי רחובות את תורת השחיה. אחד
מאותם ילדים, הסופר ס. יזהר, הנציח את הפרדס, על בריכתו, בסיפורו
"רחיצה בבריכה" (שישה סיפורי קיץ). הפרדס והבריכה הם מאתרי הטיול
הפופולריים ביותר ברחובות.
ב1969- הוציא אגף התכנון של משרד הפנים חוברת ובה רשימה של אתרי
התיישבות בישראל.
הפרדס (ה"ביארה") מופיע באותה חוברת כאתר חקלאי יחידי, בתוספת המלצה
להפכו, לאתר לימודים לאחר שיקומו. באותה שנה התחלנו לטפל בנושא שמירת
אתרים בעירנו ודרשנו להפוך את הפרדס )לאחר שישוקמו הוא ומבניו( ל"אתר
הפרדסנות" - אתר ללימוד תולדות הפרדסנות בארץ, הכרת שיטות עבודה,
מתקנים וכלי עבודה והכרת עצי ההדר לסוגיהם.
נחזור לדרך העפר ונלך ימינה (מערבה), כשמשמאלנו הגדר הצפונית של מכון
וייצמן ומימיננו פרדסים. נחלוף ליד בתי-אריזה ונגיע למסילת הרכבת.
נמשיך ללכת במקביל למסילה, עד תחנת הרכבת (5). שם, ברציף ההמתנה, נעצור
ונשמע את סיפור התחנה.

תחנת הרכבת
ב1920- הוקמה תחנת הרכבת ברחובות, תחנה בקו קהיר - חיפה. המושבה חוברה
עם כל חלקי הארץ (כבישים לא היו). עד 1930 כללה התחנה קו ראשי אחד וקו
צדדי, שהיה יכול לשאת 12 קרונות. בשנת 1933 החלה התחנה להתרחב והחלה
בניה מסיבית, שנעשתה בידי אסירים ערביים, שהובאו מכלא עתלית. הונחו 3
קווים ראשיים ו6- קווים צדדיים, שיכלו לשאת 100 קרונות. במקום צריף העץ
- ששימש כחדר המתנה, משרד למכירת כרטיסים ומקום מגורים למנהל התחנה -
נבנו מבנה האבן הנוכחי ובתי מגורים למנהל התחנה ולעוזרו (מצפון למסילה,
סמוך לכביש הראשי).
חברת "פרדס" בנתה בתחומי התחנה, את בית-האריזה המיכני הראשון בארץ,
ואגודות פרדסנים אחרות הלכו בעקבותיה ובנו אף הן בתי-אריזה במקום. נבנו
מחסנים גדולים לאחסון עצים - שנועדו להכנת תיבות אריזה - ותיבות שנועדו
למשלוח. בצד המסילה הוקמה סככה גדולה ובצילה נערכה ביקורת הפרי. תחנת
הרכבת של רחובות נעשתה למרכז הגדול ביותר בארץ לאריזת פרי הדר ולמשלוח
הפרי לנמלים. בשנת 1933, לדוגמה, טענו בתחנה 000,30 תיבות פרי הדר
שנועדו ליצוא, לעומת 1,400,000 תיבות ב1939-. כמו כן עברו בתחנה קרונות
של דלק, זבלים, מספוא, חומרי בניין ואריזה. תחנת הרכבת היתה שוקקת
חיים. כלי רכב לרוב נהרו אליה בהובילם תיבות פרי וכן הובל הפרי בעגלות
ועל דבשות גמלים. הרכבות, שחלפו הלוך ושוב בשריקת קטריהן, היו חלק בלתי
נפרד מהווי המושבה.
בימי המאורעות העלו פורעים ערבים באש את מחסני העצים בתחנה - פעמיים עשו
זאת. עם פרוץ מלחמת העולם השניה הופסק כמעט לחלוטין משלוח ההדרים.
התחנה הפכה לתחנה צבאית ראשונה במעלה ושימשה את צבאות בנות-הברית,
שהתרכזו בדרום, וכן את בתי- החולים ומרכזי האספקה. הסככות, המחסנים
ובתי-האריזה הפכו למחסנים צבאיים. היבוא היה צבאי בלבד והגיע לכדי 75
קרונות אספקה ליום. רכבות נוסעים צבאיות ורכבות אמבולנסים צבאיים הגיעו
לתחנה מדי יום, לבד מרכבות נוסעים ומשא למצרים וממנה. כ30- רכבות
ביממה, בממוצע, נכנסו אל התחנה ויצאו ממנה.
תחנת הרכבת של רחובות היתה התחנה הדרומית ביותר ששכנה ליד יישוב יהודי
ולכן נערכו בה טקסי קבלות פנים ופרידות. ב43-.2.18 הגיעו ממצרים שתי
רכבות שהביאו ארצה את "ילדי טהרן" (מאות ילדים יתומים שנמלטו מפולין
לברית-המועצות והגיעו לאירן עם שרידי הצבא הפולני). "חוויה עמוקה,
שזעזעה את הנפש, היתה קבלת הפנים, שנערכה בתחנת הרכבת ברחובות ליתומי
פולין ...בילדים אלה - גאולים ראשונים, סחופי צער ודווי, הלומי אסון,
יחפים ולבוש דל על בשרם - ראו הנאספים את המבשרים הראשונים של התחלת
ההצלה. עוד אתה רואה אותם מצטופפים ליד חלונות הרכבת וסרטי תכלת-לבן על
בגדם האפור, את התקווה הראשונה, שהודלקה בעיניהם. בראותם את הקהל -
אלפי הראשים, שכולם קוראים אליהם עברית, כולם שופעים אהבה אין קץ
כלפיהם, מושיטים להם ידיים עם שי אהבתם, אגד פרחים, טבלת שוקולדה, כוס
משקה מרענן, מילת חיבה - שירת "התקווה" עלתה מפיות אלפים, מרציף התחנה,
כקול ענות גבורה ילדים ומבוגרים שרו יחד ובכו יחד. ואף הבאים, הילדים
ומלוויהם, ענו כנגדם ב"התקווה". ("הצופה", יום שישי, יד' אדר א', תש"ג)
בספטמבר 1944 הוקמה הבריגדה ובנובמבר נערך ברציף התחנה מצעד של המגויסים
לכבוד ד"ר חיים וייצמן ומשה שרת, שהשקיעו עמל רב בכינונה. כאן, בתחנה,
נפרדו קרובים, ידידים ונציגי היישוב מחיילי הבריגדה, שיצאו למצרים
בדרכם לחזית. אישים נכבדים, שהגיעו לתחנה, הוזמנו להמתין לבוא הרכבת,
בביתו של דוד קוסובר ונהנו מהכנסת האורחים של רעייתו סימה. ב1927-
נתמנה דוד קוסובר למנהל תחנת הרכבת של רחובות ו33- שנים כיהן בתפקידו,
עד שפרש לגימלאות.
באפריל 1947 עצרו חברי לח"י שני טרולים (קרוניות אבטחה של שומרי המסילה)
בשטח התחנה ופרקו את נשקם של החיילים הבריטיים - מכונת יריה, רובים
ותחמושת. פעולה דומה ביצעו חברי אצ"ל במאי 1947.
ב48-.4.24 הועברה התחנה באופן רשמי ובטקס מלא לרשות מדינת ישראל, וב14-
במאי, שעות ספורות לפני ההכרזה על הקמת המדינה, יצאה מרחובות למצרים
הרכבת האחרונה, רכבת צבאית - רכבת הפינוי הבריטי.
ב48-.5.30, ב- 9:15 בבוקר, בעת התקפת חיל האוויר המצרי על רחובות, נפגעו
שלושת הקווים הראשיים של התחנה, שני מיכלי דלק וכן נקרעו קווי הטלפון.
בעת שנחזור ממבני התחנה, בדרכנו אל גשר הרכבת, נחפש בצד הפסים את
טביעות תאריכי ייצורם. נגלה כי הראשונים נוצקו ב1917-1916- והאחרונים
ב1973-. נבדוק את אדני המסילה ונבחין כי המוקדמים היו עשויים עץ, בשלב
הבא נקבעו אדני ברזל ואילו המאוחרים היו עשויים אדני בטון. נחפש גם את
מסיט המסילה )אך לא ניגע בו( וחלקים אחרים אשר מהם היא מורכבת.
לאחר ביקור בתחנה ואיתור מתקניה ומבניה נחזור למפגש דרך העפר עם המסילה.
נרד בשביל שמשמאל )ממערב( למסילה ולמרגלותיה, ונלך צפונה עד גשר הרכבת.

גשר הרכבת
פעולות אצ"ל ולח"י
גשר הרכבת וסביבותיו שימשו זירה לפעולות אצ"ל ולח"י. ב- 46 .11.7 ארבה
חוליה של אנשי אצ"ל ליד גשר הרכבת. משימתה היתה פיצוץ רכבת שהובילה
חיילים בריטיים ממצרים, לשם דיכוי פעולות המחתרת בארץ. הכל הוכן
לפיצוץ. לפתע, הופיע במקום ערבי רכוב על סוס. ירו בו, אך הוא הצליח
להימלט. אנשי החוליה, שחששו פן יוודע דבר התקרית לבריטים, הסתפקו
בפיצוץ המסילה והסתלקו מן המקום. ב48 .2.29 פוצצו אנשי לח"י - מצפון
לגשר בסמוך לגדר הגבעה - רכבת שהסיעה חיילים בריטיים לחופשה. 28 חיילים
נהרגו ועשרות נפצעו. זה היה מעשה גמול על פעולתם של עריקים בריטים,
שהחדירו לרח' בן יהודה בירושלים 3 משאיות תופת שהתפוצצותן גרמה לאובדן
חייהם של 52 בני אדם ולפציעתם של יותר ממאה. פיצוץ הרכבת גרר תגובה
חריפה מצד הבריטים בארץ, ועיתוני לונדון חזרו ותבעו את הענשתם המיידית
של האחראים לפיצוץ והחשת הפינוי הבריטי מארץ ישראל. תגובת הבריטים בשטח
היתה עקירת 12 דונם מהפרדס הסמוך למקום המיקוש.

שיטת הנילוס
סמוך למסילה, ממזרח לגשר, גדל עץ שיטה המכונה "שיטת הנילוס". עץ זה,
הנדיר מאוד בארצנו, נפוץ במצרים. כפי הנראה, הגיעו פירותיו כ"נוסעים
סמויים" ברכבת אחד הזרעים נבט, נקלט והצמיח עץ לתפארת. נחזור ונעלה
בדרך הסולינג (דרך מרוצפת אבנים). אחרי הפרדס נפנה שמאלה )מערבה(, נחצה
את השדה ונשוב לשער הגבעה.
למטיילים המעוניינים בכך, יש אפשרות לסיים את טיולם בתחנת הרכבת, אולם
אז נספר את סיפורם של הגשר והמסילה בטרם נפנה אל גבעת החילפים

מסלולי טיולים נוספים