המסלול
בצומת חירם נפגשים כביש הצפון וכביש נהריה - סאסא - מירון. בצומת זו נפנה צפונה, לכיוון מטולה, לאורך כביש הצפון. לאחר נסיעה של כשני ק"מ, מדרום לכניסה לכפר בירעם )נקודה מס' 1( נפנה
ימינה )בצומת מוצב שלט המכוון ליער ברעם( לכביש נחל דישון - ריחניה, ולאחר כ5-.1 ק"מ, במקום בו חוצה הכביש את יער האורנים, נפנה שוב ימינה בדרך עפר, ונחנה את הרכב בכניסה ליער האורנים ליד אבן הציון )נקודה מספר )יער לאה ויצחק רבין.
מסלול ההליכה
ממקום חניית הרכב מתחיל השביל המסומן בכחול שביל מספר ,שלאורכו נלך כ-350 מטר לכיוון דרום, עד למקום בו מסתעפת דרך צדדית ימינה זו נוכל לצפות אל נופו הירוק והסבוך של יער ברעם, הנשקף במלוא יופיו. כבר במבט ראשון נראה שיער זה, ששטחו כ000-,1 דונם, שונה מכל יערות הארץ בעציו הגדולים המכסים את השטח כיסוי מלא, ואין ספק שהוא מהגדולים והיפים ביערות הטבעיים בארץ.
בולטת לעין העובדה כי רוב עצי היער הם עצי אלון מצוי )בבדיקה התברר כי אלה אכן מהוים כ-%90 מכלל העצים( ורק פה ושם נראים גם שאר נציגי החורש הים-תיכוני: אלה ארץ-ישראלית, ער אציל, אדר סורי, לבנה רפואי ואלון תולע. לאחר תצפית על היער נפנה ימינה ונרד בדרך העפר המסומנת בכחול כ100- מטר, עד שנגיע לאפיק רדוד היורד ממטע התפוחים של קבוץ ברעם.
במקום זה נפגשים שניים משביליו המסומנים של היער - השביל השחור הבא ממערב לאורך דרך העפר החוצה את היער, עם השביל הכחול שבו באנו. כאן נפנה שמאלה מזרחה ונרד בשביל המסומן בכחול לאורך האפיק הנכנס אל היער. עם הכניסה ליער נוכל להתרשם מגודלם של עצי האלון הצומחים בו. עצים
אחדים במימדים כאלה גדלים בארץ בדרך-כלל רק באתרים מקודשים וליד קברים
עתיקים, במקומות שלא פגעו בהם התושבים, אך כאן מכסות צמרות העצים את
עין השמש ומטילות צל כבד על כל הסביבה.
נרד עם האפיק בצל העצים, עד למקום בו נשפך האפיק לנחל דישון ) נקודה מספר וכאן לפתע, כאילו נחתך בסכין, נגמר היער, ומכאן והלאה, לצפון-מזרח מכוסה השטח בבתה של סירה קוצנית ואזוב מצוי.
הגורם לתופעה זו - השוני בסוגי הסלע והקרקע משני עבריו של גבול היער.
מצפון- מזרח לגבול היער מופיעים סלעי קירטון מתקופת הסנון, היוצרים בבליתם אדמת "רנדזינה" אפורה-צהובה. ומדרום-מערב, צומח היער על גבי סלעי גיר ודולומיט קשים היוצרים בבליתם אדמת "טרה-רוסה" חומה-אדומה. סיבת התופעה היא שבר גיאולוגי העובר כאן מצפון-מערב לדרום-מזרח, אשר
העתיק את סלעי הקירטון הצעירים שמצפון- מזרח לו, והוריד אותם ביחס לסלעי הגיר והדולומיט העתיקים, שמדרום-מערב. במשך השנים התבלו ונסחפו הסלעים שמעברו הגבוה של השבר, וכך אנו מוצאים באותו גובה, שטח בעל שני בתי-גידול שונים בתכלית: מצפון-מזרח, על סלעי הקירטון, האטומים לחלחול
מי גשם, גדלים שיחי סירה קוצנית ואזוב המסתפקים במועט, ומדרום-מערב, על
סלעי הגיר הקשים והסדוקים שמי הגשם מחלחלים בהם, צומחים עצי היער ששורשיהם יונקים את המים מעומק רב )ראה תרשימים בעמוד הבא.
במקום זה נגמר השביל הכחול, ואנו נפנה ימינה במעלה נחל דישון בעקבות הסימון האדום, ואחרי כמאה מטר נגיע להסתעפות נחלים ). אפיקו הראשי של נחל דישון ממשיך לעלות דרומה, וממנו מסתעף ימינה נחל צבעון. נחצה את אפיק נחל דישון ונעלה מערבה בנחל צבעון עם הסימון האדום, אשר יובילנו
ללב היער. כאן יתברר לנו כי צמחים מעטים הסתגלו לתנאי הצל הכבד שביער:
מיני טחבים המכסים את הסלעים כדשא, ושפע פטריות הגדלות ביער. מבין הצמחים העילאיים נציין במיוחד את עצבונית החורש, שגבעוליה הירוקים והשטוחים נראים כעלים, ורק בבדיקה יסודית נגלה שהם למעשה גבעולים אשר מהם משתלשל לעתים פרי אדום ויפה, ואת המטפסים הרבים )קיסוסית קוצנית,
זלזלת, אספרג החורש, טמוס מצוי ואחרים( הנאחזים בגזעי העצים בדרכם אל האור.
באביב בוקעת מן הסבך שירת צפורים. הקולות העולים על כולם בסילסולם הם שניים: בעל הקול הגבוה והדק הוא הגדרון, ובעל הקול הנמוך והעבה הוא השחרור. אם נחפש היטב נוכל להבחין בצפורים ולאתר את קיניהן. גודלו של הגדרון כגודל פשוש, צבעו חום-אפור, וזנבו הקצר זקוף כלפי מעלה. את קינו
הוא בונה בגדרות אבן וסלעים, על שיחים וענפים נמוכים. הקן עגול ומאורך ופתח בצידו, ולבנייתו משתמש הגדרון בטחבים ובחזזיות, הממשיכים לחיות ולצמוח במקומם החדש, כשהם נותנים לקן צבע ירוק ומהווים הסואה מצויינת.
השחרור, אשר נפוץ עד לשנים האחרונות רק בחורש הטבעי, נפוץ כיום ברחבי צפון- הארץ, במרכזה ואף לנגב הגיע, והוא מוכר לכל חובב טבע. הזכר השחור, בעל המקור הכתום, והנקבה החומה, מרבים לנתר על קרקע היער תוך חיפוש מזון בין העלים והרקבובית וקול נבירתם נשמע היטב בסבך העצים. את
קינם, העשוי זרדים ובוץ, בונים השחרורים בהסתעפות ענפים ומטילים בו 5-4 ביצים ירקרקות-תורכיז המנוקדות ניקוד חום-חלודי. בעלי-חיים נוספים מתגוררים ביער, אלא שרובם פעילים בלילה ואנו נוכל רק להבחין בסימנים המעידים על מציאותם - בין גלי האבנים ובכוכי הסלעים נבחין לעתים קרובות
בערימות קטנות של ספלולים ובלוטי אלון מכורסמים. אלו הם "שולחנות האכילה" של היערון הגדול - המכרסם הנפוץ ביער. היערון אוסף את הבלוטים אל מקומות האכילה, ושם מכרסם אותם מצדם הרך, במקום שבו מחובר הבלוט לספלול.
מסתבר שעובר הבלוט מצוי דוקא בצידו השני, המחודד, של הזרע; בניסוי הוכח שבלוט שלא כורסם כולו מסוגל לנבוט ולהצמיח אלון חדש, אך למרות זאת, עדיין לא ברור באיזו מידה מסייע היערון להפצת זרעי האלון בטבע, והאם אמנם נובטים בטבע בלוטים מכורסמים בחלקם.
מכרסם נוסף החי ביער הוא נמנמן העצים; בארצות הצפון שרוי הנמנמן בתרדמה
במשך החורף. בתקופת התרדמה יורדת טמפרטורת הגוף של הנמנמן עד כדי 2 מעלות, והוא מתכרבל בקינו ללא תנועה, כשרקמות השומן שאגר מזינות את גופו. גם בארץ, בימים קרים מאוד, כשהטמפרטורה יורדת מתחת לנקודת הקפאון, נכנס הנמנמן לתרדמה, אבל בכל פעם שטמפרטורת הסביבה עולה, חוזר
הנמנמן לפעילות רגילה. את קינו בונה הנמנמן בצמרות העצים, מענפים קטנים אותם הוא מקצץ בשיניו, ולריפוד משמשות קליפות עצים הנחתכות אף הן בשיניו החדות.
הקן העגול והמרופד משמש לתרדמה וגם לגידול הצאצאים. הנמנמן ניזון בעיקר מבלוטי האלון המצויים בשפע ביער. לפעמים נמצא לאורך השביל קוצים קשים וחדים בצבע שחור ולבן לסרוגין, עדות למציאותו של דורבן ביער. אם נטייל השכם בבוקר או לפנות ערב, יתכן שנפגוש בחזיר הבר החולף בשבילי
היער.
בחורף נוכל לראות בבוץ את עקבות טלפיו השסועות, ובאביב נמצא את
ה"לעוסיות", שאריות עשב אשר החזיר פולט לאחר לעיסה ומציצת העסיס.
כ300- מטר מנקודה, בנחל צבעון, נגיע לרחבה בצל עצי היער הגדולים. כאן
נוכל לנוח ולתת את דעתנו לשאלה: מהי הסיבה, שמבין אזורי החורש
הים-תיכוני בגליל, הצליחו העצים להתפתח רק כאן ולגדול לגובה, בעוד
שבשאר המקומות החורש נמוך, סבוך מאוד או פגוע. האם התפתחותו של היער
טבעית, או יד אדם בדבר? האם נכונה הדעה שכל חורש בארץ יכול להתפתח
ליער? או שמא להיפך: דוקא חורש נמוך וסבוך הוא תצורת השיא של הצומח
הים-תיכוני בארץ? ניצול עצי החורש במשך אלפי שנים על-ידי האדם להסקת
בתיו ולרעיית עדרי הצאן על-ידי כריתת ענפי העצים וכמובן הכשרת שטחי
החקלאות - דחקו את החורש אל השטחים הטרשיים וההרריים שבשולי אזורי
ההתישבות בארץ, וכך נוצר מצב שבו חסרו לתושבי הכפרים עצים לבניה,
ובעיקר לקירוי גגות הבתים. בארץ אין עצי בר שקורתם מתאימה לבניה כגון
ארזים, ברושים ושאר עצי מחט, ולצורך קרוי הבתים השתמשו בקורות עץ אלון,
אלא שבחורשים המנוונים לא נמצאו קורות ארוכות דיין לקירוי הבתים.
גם רעיית היתר של עדרי העזים שגדלו והלכו עד מעל לכושר הנשיאה של שטחי
המרעה, יצרה מצב שבו חסר מרעה לקראת סוף הקיץ, לאחר שהעדרים גמרו את
הקמל ואת עליהם הרכים של העצים, ונותרו ללא מרעה. המחסור במרעה בסוף
הקיץ והמחסור בקורות לבניה, הניעו את תושבי הכפרים להקצות שטחים בהם
ישמרו העצים ויגדלו באין מפריע. שטח היער היה לשטח ציבורי בבעלות
הכנסיה המרונית שעליה נמנו תושבי בירעם, והרעיה ביער היתה מותרת רק
בסוף הקיץ.
כריתה לצורך קירוי הגגות היתה מותרת רק ברישיון מיוחד מטעם הממונה על
שמירת היער.
יערות שמורים דומים מוצאים גם ליד הכפרים בלבנון, שם הם בולטים עוד יותר
על הרקע החשוף לחלוטין של השטח. כמו כן קיים יער שמור בין המושבים מרון
וספסופה, ממערב לכביש העולה לגוש חלב. )חוקר הולנדי שביקר בגליל באמצע
המאה שעברה מציין את יער ברעם כמקום מיוחד מבחינת התפתחותם של עצי
האלון(.
על אף שעצי היער גדולים ומפותחים, אין לראות ביער ברעם הוכחה לכך, שאם
נשמור על החורש מפני פגיעה, הוא עתיד להפוך ליער כדוגמת יער זה.
במקומות אחרים באזור הים-תיכוני, גם באלו אשר לא הופרעו על ידי האדם,
לא התפתח יער, אלא חורש סבוך.
זו גם התמונה במקומות אחרים בעלי אקלים ים-תיכוני כדוגמת קליפורניה,
דרום- אפריקה ואוסטרליה, שם אין התפתחות של יער, אלא תצורת צומח שיחית
צפופה. לאחר ההפסקה בצל היער נמשיך במסלול לאורך הסימון האדום. בשולי
היער בגבול השטח הפתוח פורח באביב גרניון הלבנון המקשט בפרחי תכלת את
צידי השביל.
לאחר כ300- מטר נגיע למקום בו מתחבר השביל השחור שביל נפנה ימינה,
ולאורך השביל השחור נעלה אל דרך העפר החוצה את היער לאורכו.
בנקודה זו נוכל לפנות ימינה ולחזור לרכב או לפנות שמאלה, לצאת לכביש
הצפון, ואתו לכפר בירעם ועתיקותיו.
בית הכנסת העתיק והכפר בירעם בית הכנסת העתיק של ברעם הוא אחד השרידים
המרשימים מתקופת המשנה והתלמוד. בית- הכנסת היה שייך לכפר יהודי עשיר,
שלצערנו לא מוזכר במקורותינו הקדומים.
כפר זה היה אחד מעשרות ישובים יהודים שאכלסו את הגליל בתקופת הבית השני,
כפי שמזכיר יוסף בן מתתיהו: "אם הנכם דורשים בתוקף כי אבוא אליכם - הן
יש בגליל מאתיים וארבעה ערים וכפרים, לכל אשר תרצו אבוא, זולתי לגברה
וגוש חלב, כי זאת מולדת יוחנן..." )חיי יוסף פ' ארבעים ומשה(. עקב
המכות הקשות שניחתו על איזור יהודה, לאחר חורבן הבית ובימי מרד
בר-כוכבא, התחזק עוד יותר הישוב היהודי בגליל והפך להיות מרכז תרבותי
ורוחני ליהודי א"י.
במאות 3-2 הופך בית הכנסת להיות המוסד הציבורי העיקרי בכפר היהודי.
ברחבי הגליל מוקמים בתי כנסת בעלי תוכנית אחידה, שנלקחה, כנראה, ממבני
פולחן של עובדי אלילים בדרום-סוריה. גם העיטורים המעטרים את מבני בתי
הכנסת הושפעו מעולם העיטורים באזור סוריה**. מבנה בית הכנסת בכפר ברעם
יכול לשמש דוגמא כמעט קלאסית לבתי הכנסת שהוקמו בתקופה האמורה: זהו
מבנה אורך, שחזיתו המפוארת, בעלת 3 הפתחים, פונה דרומה לכיוון ירושלים.
מעל הפתח המרכזי משקוף המעוטר במרכזו בזר קשור בקשר הרקולס, ומשני צידי
הזר נראים גילופים באבן שהושחתו בתקופה קדומה. לשני צידי המשקוף שתי
קונסולות*** מעוטרות בלולינים, שלהן משמעות עיטורית בלבד. מעל המשקוף
אפריז המעוטר בשריג גפן היוצא מתוך אמפורה )כד יין(. השריג נושא עלי
גפן ואשכולות, שבהם ענבים עגולים וענבים מאורכים.
מעל המשקוף בנויה קשת "משחררת" בעלת תפקיד כפול - מקור אור עיקרי לבית
הכנסת, והעברת הלחץ של הקיר מהמשקוף הארוך אל המזוזות למניעת שבירתו.
הפתחים הצדדיים מעוטרים בפשטות רבה. הפתח המזרחי מעוטר בדגם קשקשים,
והמערבי - בדגם חבל.
מעליהם קרועים שני חלונות המעוטרים אף הם בעיטורים צמחיים יפים. באבן
הסף של החלון המזרחי חרוטה כתובת בשפה הארמית "בנוי דאלעזר בר יודן"
שפירושה - "בניו של אלעזר בר יודן"****. זוהי כתובת הקדשה לזכרו של אדם
שתרם מכספו לתיקון או בנית חלק מבית הכנסת, ומכיוון שבמבנה זה אין
עיטורים וסמלים יהודיים - הרי הכתובת היא הוכחה לכך שמדובר במבנה יהודי.
שורת העמודים הבנויה לפני קיר הכניסה יוצרת מעין מרפסת שהיא יחידה במינה
במבנה בתי הכנסת. קירות בית הכנסת החיצוניים בנויים אבנים גדולות
מסותתות למשעי, אך מצידן הפנימי האבנים פשוטות וסיתותן גס. מעט שרידי
טיח שהתגלו בחפירת בית הכנסת מעידים כי בצידם זה כוסו הקירות בטיח, אשר
נשר ונעלם במשך הזמן.
רצפת אולם התפילה היתה בנויה לוחות אבן גדולים שהושחתו במשך השנים. בתוך
האולם ניצבים עמודים המסודרים בצורת האות ח'; סידור זה מפנה את
המתפללים כלפי קיר החזית - לכיוון ירושלים. בפינות ה"ח" נמצאים עמודים
שהם שילוב של עמוד ריבועי וחצאי עמוד עגולים הדבוקים אליו; בחתך נראה
עמוד זה בצורת לב. לעמוד זה אין כל משמעות פילוסופית או דתית כפי שראו
בעבר כמה חוקרים. הוא נועד לחבר באופן אסתטי בין שורות האורך לבין שורת
הרוחב, אך נכון הדבר כי בהרבה בתי כנסת מתקופה זו ישנם עמודים בעלי חתך
לב. בצמוד לקירות לבד מקיר החזית היו בנויים ספסלים לישיבת המתפללים.
כיום לא נשארו שרידים מספסלים אלו, אך דומים להם נשתמרו בבתי כנסת
אחרים בגליל. על פי שרידי עמודים וכותרות מניחים החוקרים כי לבית הכנסת
היתה גם קומה שניה )כמו למשל בביה"כ העתיק בכפר נחום שלחוף הכנרת(.
נושא שנוי במחלוקת במחקר בתי הכנסת העתיקים הוא מיקומו של ארון הקודש.
כיוון שבתחילת המחקר לא התגלו שרידי בימות של ארונות קודש, הניחו
החוקרים כי ארון הקודש היה ארון ניד שהובא לאולם התפילה והועמד בקיר
הפתחים, ובתום התפילה הוחזר לחדר צמוד לבית-הכנסת. החוקרים חיזקו את
דעתם בעיטור שנמצא בבית-הכנסת בכפר נחום, בו נראה ארון הקודש מוסע על
עגלה. לאחרונה עורערה דעה זו עקב גילויים של שרידי בימה בחפירות
בתי-הכנסת בגוש חלב ובעין נשוט שברמת הגולן )שהוא מבנה מאוחר יותר(.
יתכן, אם כן, כי במקומות שנחפרו בעבר הרחוק לא התגלו שרידי בימה עקב
שיטות עבודה מיושנות או פשוט לא השתמרו כאלה. בית הכנסת בכפר ברעם נחפר
לראשונה בשנת 1905 בידי זוג החוקרים הגרמניים קוהל ווצינגר. לאחר קום
המדינה הורחבו החפירות, המקום שוחזר בחלקו על ידי רשות הגנים הלאומיים
ונפתח כאתר ביקורים. ראוי לציין כי מלוא גובהו של המבנה, דהיינו הקורה
הנישאת על עמוד בקיר המזרחי, השתמר מתקופת קיומו של בית הכנסת ולא
שוחזר. השיחזור העיקרי היה הקמת העמודים מחוץ למבנה ובתוכו ויציקת
הבטון של בסיסיהם לפי דוגמא מקורית הנמצאת בשורת העמודים הצפונית.
כ300- מ' צפונית לבית-הכנסת עמדו, עד לפני כ100- שנה, שרידיו של
בית-כנסת עתיק נוסף, אשר דמה מאוד לבית-הכנסת ששרד כיום. בעיקר השתמר
הפתח המרכזי, אשר משקופו נשא כתובת עברית ארוכה האומרת: "יהי שלום
במקום הזה ובכל מקומות עמו ישראל יוסה הלוי בן לוי עשה השקוף הזה, תבוא
ברכה במעשיו שלום". המשקוף נופץ וחלק ממנו נמצא כיום במוזיאון הלובר
בפריז. מעט אבנים, חלקם מעוטרות, ששרדו מבית הכנסת התחתון, ניתן לראות
ממזרח לבית הקברות של המרונים בברעם, קרוב למושב דובב. בנוסף לביקור
בשרידי בית הכנסת ניתן לשלב גם ביקור בשרידי הכפר הערבי על הגבעה ליד
בית הכנסת שבראשה ניצבת כנסיה. זוהי הכנסיה המרונית של הכפר בירעם.
לאחר מלחמת השחרור פונה הכפר מרצון על ידי תושביו, עקב בעיות בטחוניות
לאורך הגבול עם לבנון והפיכת האזור לשטח צבאי. לטענת תושבי הכפר
)היושבים ברובם בכפר הערבי גוש חלב( הבטיחו הגורמים הבטחוניים להחזירם
לכפרם לכשתפוג המתיחות לאורך הגבול, אך ההבטחה לא קוימה עד עצם היום
הזה והפכה לאחת הבעיות הפוליטיות המסובכות והארוכות במדינת ישראל.
הכנסיה היא כנסיה כפרית קטנה ועניה, ובה תמונות קדושים וכן מקום בו
הוטמנו עצמות אבות הכנסיה. המרונים הם פלג נוצרי שהלך בעקבותיו של קדוש
נוצרי בשם מרון, אשר חי בדרום הלבנון*****. מסורת התפילות, נוסחן ושפת
התפילה )השפה הסורית העתיקה( שונים משאר הכתות הנוצריות ולכן נרדפו
המרונים במשך שנים רבות על ידי המוסלמים ועל ידי הנוצרים, עד שבימי
הביניים הגיעו המרונים לסיכום של פשרה עם הכנסיה ברומא, והרדיפות פסקו.
מצפון-מערב לשרידי בית-הכנסת העליון נמצאים שרידיו של מבנה גדול - החאן
הכפרי.
ניתן לראות בו חצר גדולה ופתוחה ובה בור מים ושוקת לסוסים, לידה חדרי
מגורים.
מבנה זה הוקם סמוך לדרך הראשית שעלתה לכפר מצפון. מצפון מזרח לבית הכנסת
ניתן לראות את שרידי בית הבד )מקום יצור שמן הזית( הכפרי ובו אבן ים
ולידו ניצבת עדיין אבן הממל שהסתובבה עליה בעבר.
* ואן דה-ולדה, 1851
** קיימות גם השערות אחרות באשר למקור התוכנית של בתי הכנסת הגליליים.
*** קונסולה - אבן זיז.
**** קריאת הכתובת עפ"י י'. נוה "על פסיפס ואבן".
***** במאה השניה לסה"נ עפ"י מסורות המרונים