צמד הכתבים-תיירים איץ ומיץ יצאו הפעם לחופשה רומנטית בפריז, אין לאף אחד מאיתנו ספק בגודל החוויה וההנאה, אך אל תטעו לרגע - יש דברים שגם הם מודים שאין להם תחליף.
מיץ: אולי כדאי שאני אתחיל כי זו הייתה בעצם אשמתי . פריז תמיד הייתה חלום שלי. הו, כמה נשי, להיות מאוהבת בעיר האורות אבל מה לעשות, כך קרה. במיוחד אחרי שהתחלתי ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטה נהייתי ממש נאג'סית, ועל כן אני מניחה שאדון איץ לא יכול היה עוד לעמוד בפרץ. וכך מצאתי את עצמי בתחילתו של סתיו קסום מגשימה את החלום ונוסעת עם האהוב שלי לפריז, עיר הקוראסון והלובר.
איץ: לא שסבלתי. או שסבלנו לצורך העניין. נהנו מאוד באחת הערים היפות באירופה, הצטלמנו כמו תיירים טובים ליד כל אתרי החובה ואפילו שילמנו לצייר רחוב כדי שיצייר אותנו במרום גבעת המונמארט. בדיוק כמו שכתוב בספר. ובכל זאת, היו בטיול האלה כמה וכמה רגעים שבהם התגעגענו לבית, לישראל, לירושלים, לדברים הקטנים האלה שהופכים את העיר הזו לכל כך מקסימה בעינינו. אז מבלי להתיימר לנסות אפילו להשוות בין פריז לירושלים, הנה כמה מקומות בירושלים שמה לעשות, אין להם תחליף באף עיר אחרת בעולם. או לפחות בפריז.
פלאפל האחים לוי (שוק מחנה יהודה)
איץ: לפני הכל, שלא תבינו לא נכון – מבחינה קולינרית פריז נהדרת, לפחות בכל מה שקשור למאפים. המאפיות שם נפוצות בערך כמו דוכני הפלאפל בארץ, ואחרי שביקרת במאפייה צרפתית (פאטיסרי בעגה המקומית) והזמנת מקרון או אקלר, לא תוכל עוד להזמין קוראסון שקדים בארומה. זה פשוט לא יהיה אותו הדבר.
מיץ: אך עם זאת, אם ברצונך לא לחטוף סכרת, שלא לומר לגוון קצת מהטעם המתוק, האפשרויות הזמינות והסבירות לכל כיס, אוכל רחוב אם תרצו, אינן בדיוק בנמצא בעיר האורות. מסעדות פאסט פוד למינהן אכן קיימות, אך מציעות מנות בגודל מגוחך ששום דבר מהקולינריה הצרפתית לא דבק בהן. בקיצור, תחליף למנת הפלאפל הזולה והכל כך טעימה של הצהריים, אשר מוגשת לך על ידי מוכר אחוז תזזית בשוק מחנה יהודה - בשום פנים לא הצלחנו למצוא.
פאב החמישה במאי (גם כן, שוק מחנה יהודה)
מיץ: השמועות מדברות על כך שיש חיי לילה בפריז אך הם טמונים רחוק רחוק ממרכז העיר, ידועים רק ליודעי דבר עם הלבוש והקשרים הנכונים שישגו עבורם את "המפתח" פנימה. לנו, בהיותנו תיירים קלולסים, כמובן שלא היה שום מפתח שכזה. כאשר שתינו את בירת סוף יום הטיול שלנו בפאב תיירותי נטול אווירה, אין דבר לו שיוועתי יותר מאשר לאווירה השמחה והכל-כך פתוחה ומקבלת של הפאבים במרכז העיר ירושלים. כאן, לבוש נכון זה ממש לא הכרח, ואולי עדיף דווקא להגיע בלבוש הלא נכון.
איץ: בתור זוג שגר בסמוך לשוק, יש לנו פינה חמה למוסדות הקולינריה והתרבות שפזורים סביבו. נכון, במדרחוב של ירושלים וברחובות הסמוכים לו ישנם פאבים גדולים יותר, ואולי גם עם מגוון רחב יותר של בירות ופריטים בתפריט, אבל כל זה מתגמד לעומת הפאב הפצפון שממוקם בליבו של שוק מחנה יהודה, בינות הבאסטות. בלילה, כשהבאלאבוסטה הולכים הביתה, אין כמו לשתות בירה מהחבית ישוב על אחת מהבאסטות הסגורות, ולאכול סנדביץ' ממיטב מצרכי השוק.
מוזיאון על התפר (רח' חיל ההנדסה 4)
איץ: פריז היא עיר האמנות, בכך אין ספק. קשה מאוד להתחרות באתרים כמו הלובר על שלל אוצרות האמנות שלו (מי אמר מונה ליזה ולא קיבל?), מרכז פומפידו המוחצן והמוקצן ומוזיאון אורסיי עם האוסף המרשים של ציורים מעשה ידי דגה, ואן גוך וגוגן. אבל בתור מי שנאלץ לכתת רגליו אחרי יפעה במוזיאונים רבים בעיר, בסיכומו של יום שתי נקודות בלטו לי מאוד: א. ברגע שנגמרו היצירות שהכרתי, וזה קרה די מהר, כמעט ולא הבנתי דבר – כיוון שכל השילוט והכיתוב היה בצרפתית. ב. כמעט ולא ראיתי אף יצירה שנעשתה אחרי 1980.
מיץ: למעשה איץ צודק למדי. פריז פסקה להיות מרכז אמנות אי שם באמצע המאה ה20 והעבירה את הבכורה לניו-יורק. לכאן באים כדי ללמוד על העבר וגם זה בתנאי שאתה יודע מספיק מראש (כיתוב בצרפתית לא ממש מאפשר למבקר ההדיוט להרחיב את הדעת). מעניין הדבר לחשוב הוא שבתחום האמנות העכשווית והרלוונטית לימינו לירושלים יש לא פחות להציע בדמותו של מוזיאון על התפר לדוגמא. המקום חרת על דגלו אמנות חברתית שמתעסקת בנושאים הבוערים לנו הישראלים וביקור כאן אף פעם לא מותיר אותך שווה נפש. והאם זה לא מה שאמורה אמנות לעשות לנו? לרגש ולעורר למחשבה?
אנשים קלילים (בכל מקום)
מיץ: הצרפתים, ובכן, אדיבים עד מאוד אבל נדמה לרוב כי הם מתקשים בהבנה של קריצה, התחכמות, או סתם חיוך. אסייג ואומר שאולי זה אנחנו. אולי זה פער השפה, פער התרבות או מיני השערו