בקבוק ועוד בקבוק

מיחזור מהלב

מעשה בסיפור אמיתי: לפני קצת יותר מחצי שנה חגגתי יום הולדת אינטימי עם כמה חברים טובים בביתי. אחרי כמה שעות של צחוקים, וכמה עשרות בקבוקי בירה שעברו בין החברים, הם התחילו להתפזר לאט-לאט הביתה. אחרון שהלך היה החבר הטוב ג', שעזר לי גם לנקות. כשראה שאני אוסף את כל בקבוקי הבירה לתוך שקית, פרגן לי "יפה לך, להחזיר את הבקבוקים תמורת הפיקדון".
"תעשה לי טובה, איזה להחזיר?" עניתי לו, "נראה לך שאני עכשיו אלך לחפש מקום להחזיר בו את הבקבוקים?" בסיכומו של דבר ג' יצא להחזיר את הבקבוקים, אחרי שניסה להטיף לי לעשות זאת, ואפילו שלח לי מאוחר יותר הודעת טקסט שבה נכתב "תודה על הבקבוקים, בזכותך הרווחתי עוד בירה".

לחוק אין שיניים

שלא יובן לא נכון - אני ממש לא נגד מחזור. נהפוך הוא, הבקבוקים שנאספו יועדו לקבצן השכונתי, אותו ראיתי במשך שלוש שנים מדי יום מסתובב בשכונה ואוסף בקבוקים. בשבילי זה כסף קטן, בשבילו זה מצטבר כבר לסכום ענק.
בכל מקרה, הסירוב שלי ללכת להחזיר את אותם הבקבוקים, נבע משתי סיבות: הראשונה, כאמור, היא התמריץ הקטן שעבורו הייתי צריך להתחיל לחפש מקום שבאמת יחזיר לי את הפיקדון; ב. כשכבר ניסיתי, וחיפשתי, גיליתי שלא כל המקומות מוכנים לקבל בקבוקים - וגם אם כן אז רק של חצי ליטר.
אם הייתי מנסה, לחילופין, לספר לאותו בעל מכולת שהוא מחויב לעשות זאת על פי חוק, או לחילופין מאיים על הגשת תלונה במשרד לאיכות הסביבה, סביר להניח שהייתי זוכה לגיחוך קל במקרה הראשון, ולסירוב מוחלט לשיתוף פעולה במקרה השני. גם הוא, כמוני, יודע שלחוק אין שיניים.

החוק עובר טיפול אורתודנטי

ממש לאחרונה עבר בכנסת תיקון לחוק הפיקדון המדובר, שהכניס לתוכו את חובת המחזור גם לבקבוקים גדולים (של ליטר וחצי), שעד אז מחזורם היה בגדר המלצה בלבד.  אולם גם עכשיו המחזור שלהם הוא על תקן המלצה, לפחות על פני השטח.
על פי החוק החדש, הבקבוקים הגדולים אינם מחויבים בפיקדון כמו אחיהם הקטנים, אלא חובת המחזור והאיסוף שלהם חלה בלבד על היצרנים. בנוסף, הם מחויבים למחזר רק כ-50 אחוז מהבקבוקים שמיוצרים מדי שנה, ולא את כולם.
גם אם ניקח בחשבון את העובדה שבמידה והם לא יעמדו ביעד הם צפויים להיקנס, עדיין מי שבסופו של דבר מי שממחזר הוא אותו צרכן קטן שצורך את הבקבוקים. בהיעדר התמריץ הבסיסי, קטן ככל שיהיה, קשה לי לראות אותו מתלבט פעמיים לפני שהוא משליך את הבקבוקים לפח הרגיל בתום השימוש בהם.

נקודת אור באפלה

כלומר, אם המחוקק היה  רוצה באמת שיהיה כאן שינוי, ולא סתם להעביר חוק שיראה טוב מבחינה פוליטית, הוא היה עושה עוד כדי לעודד אותנו, הצרכנים, למחזר - וזה מגיע רק באמצעים של חינוך. שלא לומר, השרשרת הרגלים.
עד הקיץ האחרון עוד התגוררתי בתל אביב - עיר גדולה בעלת דימוי מלוכלך מאוד. רק כשעברתי לירושלים הבנתי כמה היא רחוקה שנות אור מהדימוי הזה, לפחות ביחס לירושלים.
כשגרתי בתל אביב, מתחת לבניין שלי, ולא רק שלי אלא של כל בניין ברחובות הסמוכים לי, ניצב לו פח למחזור נייר. בנוסף, כמעט בכל פינת רחוב היה מונח מתקן איסוף בקבוקים גדול וצהוב. כך שהיה לי נוח מאוד להתרגל לשגרה של מיון הזבל - והשלכתו לפחים שנמצאים במרחק מרבי של דקה הליכה ממני.
היום, אם אני רוצה למחזר בקבוקים אני צריך ללכת קרוב לחמש דקות עד המתקן הקרוב. אין לי שמץ של מושג איפה יש מתקן למחזור נייר - בהתחלה עוד חיפשתי אבל מהר מאוד התייאשתי מהחיפושים. גם את בקבוקי הבירה, כאמור, אני לא ממחזר בעצמי.

אני לא יודע מי אחראי ליוזמה המבורכת של תל אביב - האם זהו תאגיד המחזור אל"ה, או שמא עיריית תל אביב שסיפקה לו תמריצים - אבל סמוך ובטוח שהשינוי יכול להתחיל גם כאן.  שינוי נוסף שהתווסף לחוק הפיקדון מחייב את הגדלת מספר מתקני האיסוף מ-8,000 שקיימים כיום ל-20,000. אמנם זה לא יביא לכך שכולם יתחילו למחזר, אבל לכל הפחות, זוהי נקודת אור באפלה.  אז בפעם הבאה כשאתם שותים מבקבוק וזה לא משנה איפה אתם נמצאים או יוצאים לטייל, אל תשכחו למחזר.